אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

הספר מתחיל מעולה: הוא כתוב בגוף שני והגיבור שלו שואל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. קצת אחר כך, הוא מאוד דומה ל"מוזיקת המקרה" של פול אוסטר. הגיבור נקלע לתוך עולם בעל מערכת חוקים מסוימת ולוקח לו הרבה מאוד זמן ללמוד אותם. אצל פול אוסטר, לקח לגיבור ספר שלם לנסות וללמוד את החוקים ולא להצליח לנצח אותם במגרש שלהם. אצל פול אוסטר לא היה סוף טוב. כאן, על בסיס הפתיחה של הספר, ציפיתי למשהו אחר.

יש בספר הרבה רעש שלא מקדם את העלילה. הוא מתרחש בישראל ב-2017 והרבה מאוד מלל מושקע באמירה שתכלס, למרות שהרבה מאוד השתנה כאן, הכל אותו דבר. יש כאן שפע גימיקים. המתוחכם שבהם: מוזכר הפיגוע במלון פארק בנתניה ב-2002, שלאחריו היתה חומת מגן, וגם הגיבור מגויס בצו שמונה. לעומתו, שאר הגימיקים נחותים ומאכזבים. למשל, הגיבורים מדברים במה שאמרו להיות סלנג של שנת 2017. משהו שכנראה לא קיים היום, אבל אם היית שומע אותו היום, לא היית מתקשה להבין אותו.

הגימיקים האלה לא באמת מפריעים לקריאה, כי כאמור, יש כאן גיבור ששואל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. אז יש לו כמה בעיות: הצו שמונה הזה שהזכרתי, התקלות עם משהו שאמור להיות האלטר-אגו שלו (הייתי אומר "התכלית שלו" אבל ברור שלא לכך התכוון הסופר) ועוד איזו בעיה רומנטית קלילה.

כאן הספר שוב מתכתב עם פול אוסטר: בתחילת מוזיקת המקרה הגיבור של אוסטר אומר שכל ילד בגיל ארבע רוצה להיות כבאי, והוא אכן הפך לכזה. הבעיה הרומנטית הקלילה של הגיבור של יואב אבני היא בעיה שכל ילד נתקל בה (אם כי לרוב לא בגיל ארבע), מתגבר עליה וממשיך הלאה. במובן הזה, הגיבור הוא האקס המיתולוגי של האופי הבכייני שלו עצמו.

בערך במחצית הספר הפסיק לעניין אותי מה יהיה בסוף. הסוף יכול להיחשב מפתיע כמו שהספרים של אגתה כריסטיט מפתיעים: מופיע אקדח במערכה הראשונה, הוא מוזכר אחת לעשרה עמודים אבל לא יורה במערכה השלישית ובמקומו מופיע איזה פתרון דאוס-אקס-מכינה.

בתחילת הספר הגביור שואל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. מתישהו השאלה מפסיקה לעניין אפילו אותו.

ממש חבל.