פניה ברגשטיין, ויהי ערב.
תמצית הסיפור: ילדה שגרה במשק חקלאי הולכת לשחק עם התרנגולות; הן נבהלות ובורחות אל הלול; היא באה אל הלול לבקש מהן סליחה; הן שוב נבהלות; אבא קודם כועס ואחר כך שואל שאלות; אבא שומע את הגירסה שלה לסיפור וסולח לה.
באופן די גורף סיפורי הילדים עוסקים בפיתרון בעיות, כשהפותר הוא הילד או ההורה. ב"ויהי ערב" הסיפור מתחיל במצב חסר-בעיות, כשהילדה יוצרת את הבעיה, הבעיה נפתרת מאליה, הילדה יוצרת אותה שוב, הפעם ההורה מתערב והבעיה מחמירה עוד יותר ואז מגיע הפיתרון - בידי הילדה.
הילדה כאן היא גיבורה אמיתית. היא המניעה הראשית של העלילה והאחראית לכל התפניות ולסוף הטוב.
ילדים, בראש ובראשונה, הם מבוגרים בהתהוות. הם מתחילים את חייהם כשהם חסרי-אונים לחלוטין ומגיעים לפירקם כשהם אדונים-לחייהם לחלוטין. ממה שראיתי עד כה, ילד חווה את המצב שמתואר בסיפור מדי יום. כך למשל, הוא מתחיל את חייו כשמחתלים אותו ומחליפים לו, ויום אחד הוא נתקל בדרישה ללכת לשירותים בעצמו (כולל לדעת מתי הוא צריך ללכת). הוא מתחיל את חייו כשמפזרים סביבו משחקים ופתאום הוא נדרש לסדר אותם, דווקא בסוף היום כשהוא כבר עייף. הוא מתחיל את חייו כשהוא נרדם כל אימת שהוא רוצה בכך, ובמשך הזמן לומד להשאיר כח לסוף היום, לארוחה-מקלחת-סיפור-ערש בלי להתמוטט מעייפות תוך כדי.
הילדה בסיפור עצמאית למדי. בתחילת הסיפור היא מטיילת לבדה בחצר, ללא השגחה ומגשימה את הפנטזיה של כל ילד.
לפעמים קורה שכשהילד ניגש לפתור בעיה, הוא מחמיר אותה. כשהוא מסרב לארוחת ערב בטענה שהיום עוד לא נגמר, הוא מאיץ את כלות כוחותיו במריבה חסרת תועלת שמסתיימת בציות להוריו (אשרי המאמין :P). הסיפור מתאר בדיוק את המצב הזה: הפעולה שבה בחרה הילדה החמירה בעיה שהיתה אמורה להיפתר מאליה. (בסיפור נאמר שכשהתרגולת והאפרוחים מגיעים אל הלול, הם שוכחים מהילדה.)
לדעתי, עיקר האתגר בלהיות ילד אינו לימוד והבנת המציאות, אלא קצב השיחרור מעול ההורים. כשהילד נוכח לדעת שהמריבה שלו לפני ארוחת הערב רק האיצה את העייפות שלו, הדבר שהוא הכי רוצה לשמוע זה שההורים צדקו מלכתחילה. זה הדבר שההורה הכי רוצה להשמיע, וזה הדבר הנכון להשמיע, אבל מבחינת הילד, אין ספק שמדובר בחוויה מבאסת. הסיפור נוגע בנקודה הזו בהרחבה. האבא לא רק מוכיח את הילדה על שיצרה בעיה שהיא לא יכולה לפתור, הוא גם לועג לה (" אבא בא ושאל: "מי זה, תן או שועל? / מי נכנס אל הלול בגניבה? / לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה. ").
אבל הילדה לא פראיירית ועונה לאבא. לא הייתי הולך ואומר ש"דמעה נוצצה בעינה" הוא תשובה ללעג של האב, אבל הילדה עונה לאבא והתשובה שלה משנה את ההבנה של האבא לגבי מה שאירע. זו הגדולה של הסיפור והרעיון הזה - יחד עם הקודמים שפירטתי - עושה את הסיפור הזה לכל כך מוצלח בעיני. (אגב, שני סיפורים מוצלחים מאוד ובעלי רעיון דומה הם "טרופותי" ו"טרופותי הבת" המתורגמים. הם בהחלט שווים פוסט בפני עצמם.)
עכשיו, לגבי הפרשנות שלינקקתי אליה:
-
נכון שתרנגולות זה אוכל. ומה בכך? תרנגולת היא מכונה שאתה מכניס אליה קליפות של ירקות ומקבל כמויות יפות של חלבון איכותי.
-
הסיפור אינו על היחסים שבין הילדה לטבע מחד ולאנושות מאידך.
-
הסיפור הוא על ההבדלים בין הילדה כפי שהיא תופסת את עצמה (פותרת בעיות עצמאית), כפי שאבא שלה תופס אותה (חסרת אונים נלעגת) וכפי שהיא באמת (עומדת על שלה ופותרת את הבעיה עם אבא שלה). ככזה, הוא אכן סיפור שבו האדם נמצא במרכז. הוא, ולא חיות המשק שלו.
האדם במרכז.