מדינת ישראל מעולם לא החמיצה הזדמנות להיות מובסת. עוד לא היתה לנו הצלחה צבאית שלא תורגמה לתבוסה מדינית (נעזוב לרגע את העובדה שעופרת יצוקה לא בדיוק היתה הצלחה צבאית).
לעומת זאת, אויבנו הולכים ומתקדמים, מעיזים יותר ויותר, מצליחים להביס אותנו ומדי פעם מצליחים להפתיע אותנו בחומרת התבוסה.
לו היתה ישראל מדינה ריבונית שעתידה בראש מענייניה, היא היתה פורשת מהאו"ם ומשמידה את רצועת עזה.
פורשת מהאו"ם - כדי להצהיר כי אינו לגיטימי בעיניה.
משמידה את רצועת עזה - כדי להראות שהאו"ם חסר שיניים ולא מסוגל להגן על אויבי ישראל.
אבל לישראל אין צבא, אז היא חושבת שאינה מסוגלת לפעול.
אני מציע ללמוד מעט מההסטוריה של המדינה שלנו.
כבר היינו במצב שהאו,ם היה נגדנו וצה"ל לא סיפק את הסחורה. זה היה לפני כמעט ששים שנה, אב לאני מניח שאפשר ללמוד משהו מהסיפור ההוא. בן-גוריון זיהה מישהו שהוא העריך שהוא יכול לסמוך עליו, נתן לו גישה לציוד ונשק של צה"ל והורה לו להתחיל לדפוק ערבים. מאידך, הוא התנער ממנו בכנסת ואמר שהפעולות של האיש ההוא אינן פעולות של צה"ל אלא של אזרחים ישראלים שקצה נפשם בטרור.
האיש של בן-גוריון הקים יחידה צבאית קטנטנה ולמן הפעולה הצבאית הראשונה שלה שינה את כל דרך הפעולה של צה"ל.
נראה לי שכל מה שנתניהו צריך לעשות היום זה לתפוס מישהו כזה ולתת לו קצת חבל. התוצאות יכולות להיות חיוביות להפתיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
