ג'יליאן פלין, חפצים חדים, עם עובד, 329 עמודים, 2009.
עיתונאית נשלחת לסקר מצוד אחר רוצח סדרתי פוטנציאלי שמתרחש בעיירה ממנה היא באה. הנרצחות הן ילדות קטנות; הגופות עברו התעללות; המשטרה לא מגלה יכולות בילוש מדהימות; תושבי העיירה מתייחסים לפרשה כאילו הם רואים אותה בטלויזיה.
הרבה מאוד ספרים מתחילים ככה (אם לא תאנוס ותרצח ילדה קטנה , אף אחד לא יקרא את הספר שלך) ואני יכול להעיד לפחות על עצמי שאני כבר קהה חושים לגמרי. במקום להזדעזע מגורל הנרצחת אני מזדעזע מהסופר הנחות.
אבל ג'יליאן פילן אינה סופרת נחותה כל ועיקר. הספר מרתק. הוא מרתק, בגלל האופן שבו היא מתארת את הדמויות, ובעצמה מניחה את העלילה בצד מדי פעם, משתפת את הקורא בסוד הגלוי: המותחן הוא בשביל הוצאת הספרים והעיתונאים, הסיפור הוא בשביל הקורא.
הסיפור הוא על החיים בעיירה הקטנה שבה גדלה הגיבורה, והתזה של הספר היא שאנשים שנשארים תקועים כל החיים שלהם וחיים בדיוק כמו הוריהם והורי-הוריהם לפניהם הם דבר מחריד הרבה יותר מכל סיפור רצח. הספר כתוב באינטליגנטיות ורהיטות ותיאורי האנשים חסרי-החיים הם אכן החלק המחריד של הסיפור.
עלילת המשנה של הסיפור היא מחלת הנפש של הגיבורה, האישפוז שעברה והאופן שבו היא מעריכה האם היא החלימה. יש כאן תיאור מרתק - מהטובים שקראתי אי פעם - של נפש הגיבורה. קראתי בדף של ההוצאה המתרגמת שסטפן קינג היה מלא תשבחות לספר. ובכן, הייתי אומר שג'יליאן פילן כותבת ברמה שלו (והרבה יותר תמציתי וקולח).
מאוד שמחתי לגלות שיש לסופרת הזו עוד ספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.jpg)