מפריז באהבה
במשפט אחד:
סרט פעולה שהטובים אצלו טובים, הרעים - רעים, ג'ון טרוולטה מצחיק, הצילומים מדהימים (מתרחש בפריז) ויש רפרנס לכמעט כל סרט פעולה שאי פעם ראיתם (אישתי: אפילו מאיזה סרט לקוח "McRoyal with Cheese" * אני צריכה להגיד לך?).
בשני משפטים:
יש לאמריקנים חיים קצת קשים עכשיו, אז הם עושים מה שעשו תמיד: הולכים לקולנוע. הרעים הם שילוב של סינים ומוסלמים-עם-חגורות-נפץ, הטובים ראו את "הארי המזוהם" קצת יותר מדי פעמים וכדי להרוג מחבלים לא צריך כל מיומנות, צריך רק לדעת שאתה עושה את הדבר הנכון. הסרט מאוד מצחיק, גם בגלל שהבדיחה אינה על חשבוננו.
טרוולטה ממליץ לחשוד בבחורה שיודעת צרפתית ותופרת את השמלות שלה בעצמה:
סופשבוע אחד
סופשבוע אחד, ברנהארד שלינק, מחברות לספרות 2010
(לא מצאתי תמונה נורמלית של התרגום העברי)
טרוריסט מכנופיית באדר-מיינהוף משתחרר מהכלא בגיל חמישים. חבריו לדרך פוגשים אותו לסופשבוע ומדברים על מה שהיה, וכו'. זה לא משעמם כמו שזה נשמע. כלומר, זה די משעמם. זה לא שלא יורים שם באף אחד, אין בחורות, ואף אחד לא נוסע לצרפת, אבל זה לא סרט פעולה אמריקני. האנשים שם בעיקר מדברים (שלא לומר: לא סותמים את הפה). עדיין, הספר כתוב בסגנון... גרמני בואו נקרא לזה, שמזכיר מאוד את "שלושה חברים" של רימארק, עם לא מעט מטאפורות שלמרות שאפשר ורצוי היה לא להשתמש בהן, קשה לא ללכת שבי אחריהן.
המסר של הספר הוא שהרצחנות טבועה בגרמנים ושאחרי מלחמת העולם השניה, השאלה לא היתה האם להתנכר לנאצים, להעניש אותם או לסלוח להם, כי אף אחת מדרכי הפעולה האלה לא היתה מבטיחה שהגרמנים יפסיקו לרצוח. כך גם לגבי הדור של באדר-מיינהוף. מי שמייצג בספר את הדור הצעיר מצדד בהפסקת הילודה הרווחת בימים אלה בגרמניה (ובאירופה כולה). כישראלי, הייתי מוסיף שטוב שזה הסוף שהגרמנים בחרו לעצמם, ושהם אמנם ניצחו בשואה, אבל צוחק מי שצוחק אחרון (למרות שהם בטח אומרים שנאצים לא מתים, רק מתחלפים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
