"העזרה"
מתאר את חייהן של עוזרות בית שחורות במיסיסיפי בתחילת שנות הששים, בימים של מאבק
השחורים. מוזכרים שם רוזה
פארקס, מרתין
לותר קינג, ושלל אירועי ההפרדה הגזעית והאלימות המחרידה נגד שחורים.
הסיפור מתואר מנקודת מבט של שלוש נשים,
שתיים שחורות ואחת לבנה וקשה לומר למי מהן חיים מחרידים יותר. טריויאלי להבין למה
לא כיף להיות שחור במיסיסיפי בשנות הששים. קצת פחות טריויאלי, והמחברת מקדישה לכך
תשומת לב רבה, להיות לבנה ועשירה ולחיות חיים חסרי תכלית. מוצגים בספר אנשים לבנים
שעושים משהו עם החיים שלהם: חקלאים ואנשי מעמד בינוני-גבוה, אבל אלה דמויות משניות
בסיפור. הדמויות הלבנות המרכזיות הן נשים שלא צריכות לעבוד, שחקניות ברידג'
גרועות, אמהות גרועות אף יותר ואלכוהוליסטיות שתחביבן העיקרי הוא התעמרות בעוזרות
הבית השחורות.
כאן נדלקה נורת אזהרה, אבל הספר כתוב כל
כך טוב, שהמשכתי לקרוא. למעשה, הספר כתוב עד כדי כך טוב, שבסוף השבוע שעבר, באמצע
הקריאה, הלכתי למרוח קצת שמן פשתן על הדק. אם לא היה יום שבת, בטח גם הייתי מצביע
לאובמה.
הסיפור ממשיך, ומתחקה פחות או יותר אחר
האירועים שקרו באמת. אף דמות בסיפור אינה "גיבור" במובן שהיא הולכת
ועושה עם עצמה משהו. גם אין לסיפור עלילה מעניינת במיוחד. מוזכרים בו פרדריק דאגלאס, והאקלברי
פין (ולא מוזכר "שורשים") אבל הספר לא מתקרב אליהם, ויכול להיות שהוא
מזכיר אותם כדי לפטור עצמו מיומרה כלשהי.
בשלב מסוים אתה מבין שלא במקרה יצא ספר
כל כך חד-צדדי מיד עם עליית אובמה לשלטון. עדיין, הספר כתוב טוב, ועוסק בנושא מאוד
מעניין. צריך רק לקחת בחשבון שאם קראת יותר מספר או שניים על מאבק השחורים, אתה
הולך קצת להשתעמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
