אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

ראיתי את התמונות בעיתון הטורקי, קראתי את עשרות הפרשנויות השונות לגבי מה שאירע על האוניה בשבוע שעבר. מן הסתם אין לי נתונים שאין לאף אחד אחר ולא איזה ניחוש מושכל לגבי האם היינו צריכים לדעת שהמחבלים תכננו פיגוע מיקוח (רמז לכיוון שאני נוטה אליו: חמאס וחיזבאללה ב-2006 השתמשו באש חיה ומטענים כדי לחטוף חיילים שהם לא שייטת).

לדעתי, ישראל ניצחה בשבוע שעבר. הראיה החד-משמעיתף אפילו התקשורת הישראלית לטובתנו. הכותרת "סליחה שניצחנו" הפויעה בשבת במעריב והיא כמובן פרפרזה על הספר המפורסם שהוציאו שני עיתונאי מעריב אחרי מלחמת ששת-הימים. אני יודע שהתמיכה לא היתה מקיר לקיר ולא חד-משמעית, אבל קשה לא להגיע למסקנה שלמרות שבמשך עשורים רבים המנטרה היא ש"התקשורת עוינת", מה שהתקשורת תקפה לא היתה התוקפנות הישראלית ולא המדיניות הישראלית. מה שהתקשורת תקפה, לדעתי, היתה התבוסה הישראלית. לא התבוסתנות - שהרי ישראל עשתה מפעם לפעם צעדים התקפיים כלשהם - אלא התבוסה. לאף אחד לא אכפת תכלס שישראל תודיע שהיא צודקת ושתגבה את זה בתוקפנות ושתהרוג את מי שהיא רוצה - וכי מי אמר שלפתע פתאום זה בסדר לירות באנשים חמושים בנשק קר?

מה שהתקשורת רוצה - וכנראה שדעת הקהל כולה רוצה, וכנראה שלא רק בישראל - זה שישראל תנצח. חד וחלק ופשוט וברור. הנצחון בשבוע שעבר הפתיע, כי ישראל עשתה בו הרבה מאוד דברים שמזמן לא עשתה. למשל, להמם את האויב בסרטונים שבהם חיילי צה"ל משחקים את התפקיד שהאויב משחק מאז האינתיפדה הראשונה - הנעבך שחוטף על הראש למרות שפניו מועדות לשלום. אני יודע שקשה להאמין שכך היה, אבל צריך לקחת בחשבון שזה היה התכנון הישראלי. הצילומים מראים שישראל ידעה לתוך איזו אוכלוסיה היא מורידה את החיילים, ושמטווח קצר מאוד-  מכלי השיט ממנו צילמנו - אפשר היה לירות בכולם בקלות. אבל זה היה משיג סרטי וידאו נוסח האינתיפדה הראשונה ולא זו היתה המטרה.

קשה לקבל את ההישג הישראלי כי אנחנו רגילים לחוסר תחכום (שלא להשתמש בתארים גרועים מזה) ולרצף הפסדים ארוך, ארוך מדי. ישראל עשתה יפה בשבוע בכל הכיוונים כשהכיוון הבאמת חשוב הוא דעת הקהל בתוך ישראל. רוצחים שפלים כמו ארדואן תמיד יהיו ותמיד נצטרך להתמודד איתם. הראעיון הוא לעשות את זה יותר כמו שהיה בשבוע שעבר ופחות כמו שהיה בעופרת יצוקה (ולבנון השניה, ולבנון הראשונה, והאינתיפדה השניה, והאינתיפדה הראשונה, ושלום הגליל). 

כותרת ספרם של אפרים קישון ודוש מלפני קצת יותר מארבעים שנה.