אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

"בוקר בהיר וצח" הוא רצף אינסופי של ארבעה סיפורים בהמשכים עם עוד כמה עשרות סיפורונים שאין ביניהם כל קשר למעט העובדה שכולם מתרחשים בלוס אנג'לס. בין הסיפורים שזורים פרקים בהסטוריה של לוס אנג'לס שנראים כאילו הועתקו מוויקיפדיה. לאף אחד מהסיפורים וקטעי ההסטוריה אין כותרת, מה שנראה נחמד בעמודים הראשונים, כי אתה חייב להישאר עירני ולדעת מתי מסתיים פרק בסיפור אחד ומתחיל פרק סיפור הבא. לזה יש להוסיף השמטה מכוונת ומלאכותית של סימני פיסוק והצגה לא קריאה של דיאלוגים.

לזכות הספר אומר שהסיפורים הקצרצרים קולחים, ושעד שאתה מבין שהם חסרי משמעות לחלוטין, כבר עוברים איזה מאה עמודים. כל הסיפורים כולם, ללא יוצא מן הכלל, נראים כמו פרקים וסצינות במאות סרטים וסדרות טלויזיה שכבר ראיתם איזה אלף פעם. יש כמה סיפורים שנראים כמו קטעים מסדרות משטרה, יש קצת קטעים מסרטי אקשן, יש כאלה שקראתם במותחנים זולים, יש אפילו קטעים מבוורלי הילס ומלרוז פלייס.

הדבר היחיד שלמדתי מהספר הזה הוא ש"צ'יינטאון" מבוסס על מקרה אמיתי (ראש עיריית לוס אנג'לס שלח שוטרים להתנקש ביריבים שלו אי שם בשנות השלושים).

אחרי מאה עמודי החסד שנתתי לספר, החלטתי לסנן את כל הסיפורים והעובדות שממילא עברו לי מעל לראש ולהתמקד בשלושה-ארבעה סיפורים שנמשכו עד סוף הספר. בואו נגיד שתשעים-וחמישה אחוז מהבלוגרים שאתם מכירים שכותבים סיפורים בהמשכים, כותבים יותר טוב ממה שאפשר למצוא בספר הזה.

לזכות הספר עומד הסגנון שבו הוא ערוך: הפרקים קצרצרים ומתחלפים במהירות. קצת דומה לזיפזופ בטלויזיה שכאין מה לראות אבל גם אין כח לקום מהספה. 

תוך כדי הקריאה שמעתי על הסקנדל שהיה עם מיליון רסיסים קטנים: פריי הצליח למכור את הספר הראשון שלו כשהציג אותו כספר זכרונות בעוד שהיה בדוי כמעט לחלוטין. הספר ההוא הפך לרב-מכר בגלל גימיקים כמו תיאור של טיפול שיניים ללא הרדמה, משהו שפריי טען שקרה באמת. אין מה לומר: פריי יודע שהקהל שלו אידיוט ויכול בכלל להיות שהוא כותב ככה כי הוא יודע עם מי יש לו עסק.