אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אני מצטרף לשפע הביקורות המחמיאות על "פעם הייתי". מדובר בסרט חכם להפליא, מצחיק ומרגש, השופע שחקנים מעולים. אני מתעב ספוילרים ומשתדל לא לתת כאלה שלא לצורך (ולעולם אין צורך לתת אותם), אבל אני רוצה להדגיש כמה דברים שמאוד אהבתי בסרט ומתנצל מראש אם אני מספר קצת יותר מדי ממנו.

הסרט מתרחש בחיפה בשנת 1968 ומעמת ישראלים ילידי הארץ עם עולים מעיראק ורומניה בקשר ליחס שלהם למדינה, לשואה ולאהבה.

הדמויות הישראליות מתייחסות למדינה כמובנת מאליה. היא מקור פרנסתם, והם בתמורה הולכים לצופים ולצבא (מדובר בתקופה שמיד אחרי מלחמת ששת-הימים). העולים רואים את המדינה באופן פחות חד-משמעי: משפחת עולים מעיראק עזבה את הארץ, ירדה לארה"ב ומגיעה לחיפה רק לחופשת הקיץ. העולים מרומניה - הדמויות הראשיות בסרט - רואים את המדינה באופן דומה. הם חיים בעיר התחתית, כלל לא רשומים במשרד הפנים ומתפרנסים מעסקי אויר, ממש כמו בדימוי המרכזי שיש לישראלים על הגלות. 

הניגוד ביחס של הישראלים והעולים לשואה חריף אף יותר. הסרט מציג ישראלים שכל מה שהם יודעים על השואה מתמצה בחיפוש סצינות סקס בספר של ק. צטניק. כשהם לא קוראים בספר הזה, הם קוראים פאלפ (לא ביל קרטר, אבל משהו דומה) או מחפשים סצינות סקס בספרים לא-ישראליים. בסצינה אחרת, כשחיילי צה"ל אומרים לניצולת שואה שהיא יכולה למצוץ להם, הם מקבלים מכות מהעולה החדש. 

העולים מרומניה הם ניצולי שואה שסוחבים טראומות אך לא מתביישים בהן. הם משתדלים לחיות כמו שחיו באירופה ומשתלבים בחיים הישראלים בדרכם ועל פי עקרונותיהם. הם עצמאים בעלי עסקים (בית קולנוע, מועדון קלפים לא-חוקי, משרד שידוכים ומשהו לא ברור שקשור בהברחות). כל העסקים האלה מספקים לישראלים משהו שהם לא יכולים לספק לעצמם והסרט שם דגש על עסקי השידוכים שמנסים לחנך את הישראלים לכך שהם יכולים להפיק מעצמם קצת יותר ולהתעלות מעל השיטחיות שמאפיינת אותם.

באחד משני העימותים המרכזיים של הסרט, נער ישראלי, בן לאב ניצול שואה ואם ישראלית (שמגלה חוסר עניין מוחלט במה שבאמת מעסיק את הילד שלה), צריך לבחור בין "אהבה חופשית" ישראלית לבין אידאל האהבה שמציגים לו העולים מרומניה.

בעימות אחר, דמות ישראלית רוצה לנקום בעולים החדשים, ועושה את זה באמצעות הלשנה למס הכנסה.

נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני רואה סרט ישראלי שמעלה על נס את החיים מחוץ לחוק: הגיבורים הם עבריינים שמנהלים מועדון קלפים ועסקי הברחות - ומצד שני מנהלים מוסד צדקה שעוזר לישראלים - והמשטרה ומס הכנסה לא יכולים להם. כאנשי עסקים, הם מדברים הרבה מאוד על כסף ומתייחסים אליו בנינוחות. אם היו אומרים לי שזה סרט על בעלי מועדון הימורים שמס הכנסה מנסה להכניס להם הייתי חושב על "הבורר" או אל קפונה. הגאונות של הסרט - אחד ההיבטים שלו לפחות - היא ברעיון שהחיים בגולה היו נעלים על אלה שאנחנו מנהלים כאן בכמה וכמה תחומים, ביניהם קפיטליזם והיחס בין הפרט למדינה. 

סרט מופת.