"ארוחת הערב" הוא ספר אירופאי. בדומה מאוד לספר של שלינק שכתבתי עליו לא מזמן, הוא פורס את העלילה המרכזית באיטיות, אבל בלי לשעמם את הקורא. יש כאן מוטיבים אירופאיים חוזרים: מה שאתה רואה זה לא מה שבאמת קורה. גם מה שהמספר מבין, זה לא מה שבאמת קורה ומי שחושב שהוא מושך בחוטים, בעצם נמשך בחוטים של מישהו אחר. הסופר דן בשאלה האם על הנמשך בחוטים להתמסר להם, וכאן ייחודו, יחסית לאופן ששלינק מתייחס לבעיית הצייתנות והשמחה-אלי-אלימות האינהרנטית לאירופי.
הדילמה המוסרית שהספר כביכול מספק, אירופאית אף היא. כאן המחבר מספק פתרון טוב מזה של שלינק. טוב במונחים אירופאיים. בואו נגיד שעבור מתעב-אירופה - כמוני - החלק הזה לא היה הצד החזק של הספר.
כרגיל, אני מתקשה להבין מה הבעיה לדון בספר בלי להרוס לקוראים את חוויית הקריאה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
