לבד בברלין
פרימו לוי אמר על הספר שהוא "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים.". אני לא מכיר הרבה ספרים בנושא (חוץ ממה שהוסרט: "תוף הפח", "רשימת שינדלר" וכיו"ב). אני יכול להגיד, עם זאת, ש"לבד בברלין" הוא ספר מצוין מכמה וכמה בחינות.
קודם כל, הוא כתוב לעילא. לא קראתי ספרים אחרים של האנס פאלאדה (ספר אחר שלו שתורגם זה עתה לעברית מחכה לי על המדף), אבל אפשר להבין בקלות למה הוא היה סופר כה מוערך ונמכר בשנות השלושים.
הוא שונה מהספרים האירופאים שכתבתי עליהם בעבר (על באדר-מיינהוף ועל רצחנות חסרת מניע) בכך ש"קורה בו משהו". הספרים האלה כתובים בטכניקה שחושפת פרטים שעוזרים לקורא להבין על מה מדובר רק כשממש חייבים. הם מלאי מסתורין, אבל לא במובן שספרי בלש ומתח מערביים מלאים בהם. תפקיד המסתורין הוא לשרת את התזה לפיה האדם לא מבין את העולם בו הוא חי (מוטיב אירופאי עתיק יומין). הספר מובן לאשורו רק כשהסופר מחליט על כך ובדרך כלל על רקע עימות אד-הומינם כלשהו.
"לבד בברלין" לא מסתיר כלום. הוא עוסק בגרמנים תושבי ברלין בתחילת מלחמת העולם השניה, כשהנאצים בשיא כוחם, ומתאר את התנגדותם לנאצים. אפשר לומר שהוא מציג אך ורק עובדות וכלל לא מתעכב על מוטיבים אירופאיים רגילים העוסקים באפסות האדם. להיפך, הגיבורים הם גיבורים גם כאשר הם נרדפים, נלכדים, מעונים ונרצחים בידי הנאצים. הסופר מראה איך תכונות אופי רגילות ויומיומיות יכולות להתפתח לאומץ, תושיה וגבורה, אם המחזיק בהן רוצה בכך.
הספר מתאר את חיי הגרמנים תחת שלטון הנאצים בצורה שונה ממה שאני לפחות הכרתי (מהסרטים שהזכרתי לעיל, נניח). על פי רוב, הגרמנים תחת השלטון הנאצי הם אנשים שעברו משפל כלכלי ורעב לאור גדול, כשכל הנדרש מהם הוא הטירחה הפעוטה של השתתפות בכיבוש העולם והשמדת היהודים. בניגוד להם, "לבד בברלין" מתאר לפרטיו את שלטון האימה הנאצי ואת העובדה שחיי הגרמנים לא היו היו חיים. עבריינים גויסו להיות מלשינים ולא היה צריך לקרות יותר מדי כדי שכמה נאצים יכנסו לדירה שלך, יכניסו קצת מכות ויגנבו קצת רכוש, בלי שתהיה לך כל יכולת להתגונן. סיפור צדדי אחר מספר על אשה גרמניה שמשתגעת כשהיא מגלה שהבן שלה עבר מהוורמכט לס.ס.
בולט במיוחד סיפור צדדי נוסף על יהודיה - הדמות היהודיה היחידה המופיעה בספר. תיאור האופי שלה כולל ערכים שכבר מזמן פסו מן העולם ובוודאי אינם רווחים בקרב יהודים במדינת ישראל היום. מדובר ביהודיה זקנה, שהנאצים כבר לקחו את בעלה (ושלחו מכתב שמודיע שהוא נפטר מדלקת ריאות). לקחו לה את חנות הטקסטיל ואת הדירה וזרקו אותה לאיזו דירת חדר, שם היא מתגוררת עם כל הכסף והרכוש שהצליחה להציל. בשלב מסוים, כמה מהשכנים שלה מתכננים לרצוח אותה ולשדוד את רכושה, ואחד השכנים מציל אותה ומכניס אותה לחדר מסתור שהכין עבורה.
לאחר מספר ימים בהם היא סופרת וחוזרת וסופרת את כל הכסף המזומן והתכשיטים שברשותה, ומבינה מה פירוש חיים בחדר מסתור (המסתיר נותן לה כדורי שינה ואומר שהם מצוינים להעברת הזמן), היא מסכמת לעצמה את חייה (מעידה על עצמה שהיתה אשה ואמא טובה, שהילדים שלה מוצלחים, מסודרים כלכלית ולא חיים בגרמניה) ומתאבדת.
אני חושב שאם היו מפרסמים תיאור כזה של יהודיה ומעתיקים את חייה לישראל של היום, דעת הקהל היתה נוטה נגדה: גם קפיטליסטית, גם מוצלחת, גם עשירה (היו לה דירה וחנות, שומו שמיים), גם מודדת את חיי ילדיה בשאלה האם הם מסודרים כלכלית. היא בטח חלק מכנופיית הון-שלטון ולכל הפחות לא יכול להיות שהגיעה לאן שהגיעה ביושר. זהו, לדעתי, המובן שבו הנאציזם - והסוציאליזם הכלל - ניצחו את היהודים. אנחנו, כמובן, עדיין לא התחלנו אפילו להתאושש מהמפלה.
כשהלכתי לקרוא קצת ביקורות על הספר מצאתי, בנוסף להתחכמויות הצפויות, גם מישהי (עובדת מדינה, שימו לב) שמתלוננת על כך שתיאור הנאצים בספר הוא חד-צדדי.
לכו תקראו את סלפמייד, המעריץ החדש של שלי יחימוביץ'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
