אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

בעז ארד הוא פעיל אובייקטיביזם מזה שלושה עשורים לפחות (והוציא לאור כתב עת אובייקטיביסטי כבר אז), בעל אתר "אנוכי" ולאחרונה חוקר במכון ירושלים לחקר שווקים. החודש הוציא לאור נייר עמדה בשם "צבא מקצועי לישראל" שקורא לביטול גיוס החובה.

ראיון טלויזיה עם בעז ארד.

לאובייקטיביזם עניין מיוחד בסוגיית הצבא בישראל משתי נקודות מבט. ראשית, גיוס חובה מנוגד ניגוד מוחלט לפילוסופיה האובייקטיביסטית. שנית, ביצועיו הירודים של צה"ל ועלויות תפעולו המאמירות בתלילות יוצרים עניין לא מבוטל אצל משלם המיסים.

נייר העמדה נפתח בטיעון תועלתי (הנפוץ אצל אובייקטיביסטים שמנסים שלכנע בצדקתם את שאר העולם, ואני לא אומר את זה מתוך ביקורת):

מודל "צבא העם" הפך ברבות השנים לאתוס מכונן אך גם לאבן נגף בפני מהלך ההתמקצעות

וההתמחות הנדרש על מנת לאפשר לצה"ל לעמוד במשימותיו.  ראייה לחוסר ההתמקצעות

והתמחות ניתנה במלחמת לבנון השנייה (2006) כאשר, כדברי דו"ח ועדת וינוגרד, "הצבא בכללו,

כשל במתן מענה מספיק לאתגר שהוצב בפניו בניהול המלחמה בלבנון, ולא סיפק לדרג המדיני

בסיס צבאי הולם לפעולה המדינית"

לאחר ניתוח של הישגיו ההולכים ופוחתים של הצבא, מול עלויותיו המאמירות, מציג בעז ארד את הטיעון האובייקטטיביסטי הקשה - נקרא לזה - צריך לבטל את גיוס החובה פשוט משום שאינו מוסרי:

מכל הפגיעות האפשריות של המדינה בזכויות הפרט, הגיוס הצבאי הינו הפגיעה החמורה ביותר

בהיותו מנוגד לזכות היסודית ביותר של הפרט – הזכות לחיים. השלילה של זכות זאת בשנים

המעצבות של אישיותם של צעירים מבססת את עיקרון הסטאטיזם (עליונותה של המדינה).

החשיבה הליברלית מכירה בעליונות זכויות הפרט לחייו ולרכושו, כזכויות יסוד שאינן מותנות

ותלויות במדינה. מימוש קיצוני של תפיסת עליונות כוח המדינה, אליו נחשפים אלפי צעירים

בישראל בתקופת גיוסם, פועל לחיזוק תפיסה שהיא הפוכה לתפיסה הדרושה לחייהם כאזרחים

ריבונים, עצמאיים, חופשיים ויצרניים.  

מאז נחשפה ערוות צה"ל ברבים באוקטובר 2000, מובילים אורי מילשטיין ואביתר בן צדף את הרעיון לפיו צה"ל כשל כל ימיו, וההישגים שהשיג (יחידה 101, ששת הימים) היו נקודתיים ולא הצליחו להשפיע עליו לאורך זמן. אורי מילשטיין טוען שהמהפכה בצבא צריכה לבוא מתוך המדינה, על ידי הקמת רשות ממלכתית לניהול המהפכה בצבא. המודל הזה הצליח בפרוסיה לפני מאתיים שנה. היא הובסה על ידי נפוליון, הקימה רשות כזו, חוללה מהפכה בצבא והביסה את נפוליון. יש עוד כמה פגמים בתיאוריה של מילשטיין. באופן כללי, הוא אומר מה לא טוב בצה"ל אבל לא אומר מה צריך לעשות. מהפכה אובייקטיביסטית בצה"ל חייבת לומר מה צריך לעשות (וכבר כתבתי על כך פעם). 

מנקודת מבט של חירויות הפרט, פרוסיה אמנם ניצחה את נפוליון, אבל במשך מאה וחמישים שנה שיעבדה את אזרחיה לצבא, חוללה שלוש מלחמות ענק (פרוסיה-צרפת ושתי מלחמות עולם) והביאה לחורבן מוחלט של גרמניה, בתוספת של כך וכך מיליוני אבידות בנפש.

לדעתי, צריך להדגיש את עניין זכויות הפרט גם על חשבון דיון באיכות הצבא. עד לפני מאתיים שנה לא היו בעולם צבאות סדירים בגיוס חובה, ועלינו לחזור לשם. אחר כך אפשר להתחיל לעשות מהפכה בצבא. סדר עדיפויות כזה לא ימוטט את ישראל. אם נתאר איך היו נראות מלחמותינו האחרונות לו לא היו לצה"ל מגויסים בכפיה, היינו מקבלים צבא שיש לו חיל אויר (זרוע קבע ברובה המוחלט) ואין לו זרוע יבשה. "עופרת יצוקה" היתה נראית בדיוק כפי שנראתה ב-2009. "לבנון השניה" היתה נראית כפי שנראתה פחות 120 חיילים הרוגים וממילא לא היו לצבא היבשה הישגים כלשהם.

ישראל בשלה לביטול מיידי ומוחלט של גיוס החובה.