"הנאום הסודי" הוא ספר המשך ל"ילד 44" (כתבתי עליו לפני שנה). כקודמו, זהו ספר מתח שמתרחש בברית המועצות בשנות החמישים. כמתבקש, הסיפור מעניין, הדמויות טובות ותיאור החיים תחת העריצות הסובייטית מחריד.
אלא שהספר השני שופע בעיות.
מאה-מאתיים העמודים הראשונים נראים בדיוק כמו "ילד 44". אותם גיבורים, אותם קונפליקטים, אותן זוועות סובייטיות. יש איזו בעיה קטנה עם העובדה שיש בסיפור לא מעט גיבורות. אני אתן לסופר קרדיט ואומר שהוא עשה את זה כי העורך אמר לו שבלי זה הספר לא ימכור, אבל בכל זאת. בכל סצינה שמופיעות בה רק נשים, אפילו כאלה שאמורות להיות אויבות בנפש, הן פוצחות במלל אינסופי ותיאורי רגשות פרטניים מהסוג שאפשר לקרוא בשפע כשלוחצים "עודכנו לאחרונה" בדף הכניסה לישראבלוג.
אתה אומר: חייב להיות יותר, זה בינוני, זה לא מספיק לי, אז אתה ממשיך לקרוא.
טעות.
לא בסדר גודל כזה שיעלה עליך את הק.ג.ב, אבל בכל זאת. כשהסופר הסתמך על אן אפלבאום (מחברת "גולאג" וזוכת פרס פוליצר) והקפיד להיצמד אליה, התיאורים היו עקביים ונשמעו אמינים. כשהוא עובר לתיאורים שלא נמצאים אצל אפלבאום - החל בתיאורים הפשוטים ביותר של כלי נשק, למשל - הוא מתרסק. בפעם הראשונה אתה אומר מילא. כבר היו מתרגמים ישראליים שאיפשרו לגיבור הספר לירות ב"אקדח 357 מ"מ". אם זה לא מופיע יותר מדי פעמים זה נסלח. אבל כשהגיבורה בוחרת באקדח שחור ודק, או שהסופר מתאר השלכת בקת"ב בלי ללכת רגע לתחנת דלק, לקנות קצת סולר ובנזין, לערבב ולראות מה בעצם קורה, וגולש משם לתיאור טנקים ונגמשי"ם בלי... אפילו להסתכל קצת ביוטיוב אני מאמין שהוא לא טרח.
אז אתה מדלג על התיאורים המבישים, מדלג על הדיאלוגים הנשיים, עושה "וי" בכל פעם שאיזה קונפליקט מעמוד שלוש נפתר בעמוד שלוש-מאות, אבל נשאר עם מעט מאוד לכתוב עליו הביתה.
כמעט שכחתי, יש לספר גם מסר. המסר הוא, שמחרידה ככל שתהיה המדינה, עובדיה המסורים הם אנשים פשוטים שאיתרע גורלם לרצוח ולא להירצח, ושמדינה תמיד עדיפה על אנרכיה. עדיף להירצח על ידי הק.ג.ב. מאשר על ידי איזה פושע, למשל. התאמה טובה מזו בין תוכן וצורה כבר מזמן לא ראיתי.
באיזה שלב כבר התבאסתי שהמוסד היה הארגון המערבי הראשון ששם יד על הנאום הסודי (כתבה מצוינת בהארץ - לינק למטה).
לינקים:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
