אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אשה אמריקנית בת שלושים וקצת לא עושה כלום עם החיים שלה. היא לא יוצאת מהמיטה, היא נעזרת בכימיקלים באיכות ירודה, לא אוכלת, לא מתקלחת, לא מנקה את הבית. התירוץ שלה: כשהיתה בת שבע, האח הבכור שלה רצח את כל המשפחה בגרזן. הודות לביטוח החיים של אמא שלה ולתרומות של אנשים טובים (שהצטברו לסכום שש-ספרתי) היא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שבו היא חיה.

אני חייב להודות שלנוכח הפתיחה הזו חיפשתי את הנמשל לסיפור בכל עמוד וסצינה בספר. נגיד שהאשה הזו לא באמת לא יוצאת בכלל מהבית, אלא שהיא עובדת באיזה משהו אמריקני כזה, בואינג או ג'נרל מוטורס או קודאק. משהו שקיים כבר עשרות שנים, שהיא פחות או יותר נולדה לתוכו, ובעזרת משכורת צנועה אבל קבועה מפשר לה את אותם חיים תקועים וחסרי תכלית, בלי הייחודיות של ניצולת רצח המוני מחריד, שאין לאף אחד אצלה בעבודה.

לגיבורה של פלין נגמר הכסף, אז היא נאלצת להתחיל לחיות בכוחות עצמה. תוך שהיא מפתחת אישיות ונעשית מעט תכליתית ובעלת תושיה, צף העבר שלה. היא חוקרת את מעשה הרצח ההוא, מגלה - כמובן - שלא אח שלה רצח את המשפחה ומתקבל סיפור מתח נאה למדי. לא הכי טוב שקראתי אי פעם, לא בלתי צפוי לחלוטין, אבל גם לא משעמם.

כל מה שאהבתי בספר הראשון של פלין, יש גם פה. פילן היא סופרת מצוינת שמצליחה לתאר את מה שעובר לגיבורים שלה בראש ברמה יוצאת דופן באיכותה יחסית לזבל בו אנו מוצפים היום. היא אולי לא קן פולט של "עמודי תבל" אבל יש לה עתיד.    

היא מקבילה את חקירת הרצח וההתפתחות האישית של הגיבורה, לחיים המחרידים שהיו להורים שלה לפני שלושה עשורים. בעקבות משבר כלכלי מזעזע, אבא שלה עזב את הבית, האמא נתקעה עם ארבעה ילדים והתמוטטה ברמה כזו שהם הסתובבו רעבים ומלוכלכים. לבן הגדול היתה איזו כת שטן לברוח אליה, לקטנות גם זה לא היה.

כל המבוגרים בסיפור של פלין הם חדלי אישים. כל הילדים - לפחות מנסים לעשות משהו עם עצמם. בעיה אחת שיש עם הספר הזה, היא האורך שלו. 450 עמודים זה קצת הרבה לתיאורים של ילדים שאין להם מה לאכול וללבוש. בעיה שניה, היא שכנהוג בימינו, הספר רווי בתיאורי אלימות נגד ילדים. אני מבין שההוצאה לא רוצה להסתכן וליפול עם הספר רק בגלל שאין בו פתיאורים מפורטים מהסוג הזה. מצד שני, זה היה קצת הרבה לנפשי הרכה והענוגה.

קו פולט הראה שאפשר לתאר את החיים האלימים של ימי הביניים גם ללא תיאורים מפורטים של סקס ואלימות נגד ילדים (למרות שיש אצלו, נניח, איזה איכר עני ונכה באנגליה של המאה השתיים-עשרה שמוכר את הבת שלו לאיזה פושע). אני מאמין - יותר נכון מקווה - שבספרים הבאים פלין תשמור על הכתיבה העילאית שלה - אולי גם תעבור ממותחנים לרומנים - ותעיף את הזבל.

ג'יליאן פלין, מקומות אפלים, עם עובד 2011

• הספר הקודם שלה: חפצים חדים