יש הרבה מאוד דברים שצריך לתקן ביחסים שבין האזרח למדינה אצלנו. הדעות שלי ידועות - רק הפרדה מלאה בין האזרח למדינה תביא אושר וצדק לכל. ישראלית היא מדינה טוטליטרית. היא אולי המקום השני הכי טוב בעולם לחיות בו - בוודאי מאז המשבר של 2008 ולדעתי עוד הרבה לפני כן - אבל יש למדינה עוד הרבה לאן להתקדם.
ישראל היא מדינה מרושעת שמתעמרת באזרחיה. אנחנו חוטפים מהמדינה כל כך הרבה, שקשה לפעמים לראות שאולי גם האזרח עושה משהו לא בסדר. אני לא מת על המחאה, אבל לא רק בגלל שהיא ממומנת על ידי קרן החדשה ("ממומנת חלקית" כתוב בויקיפדיה האולטרא-שמאלית). הבעיה של האזרח הישראלי היא שלמרות שבאמתחתו שני עשורים של הצלחה מוכחת לדאוג לעצמו בכוחות עצמו ולהביא את ישראל מהעולם השלישי למקום השני בעולם הראשון, הוא עדיין אוכל את השיט של המדינה שצריכה לדאוג לכל צרכיו, ואם הוא לא מקבל את כל צרכיו הוא חושב שכל שעליו לעשות הוא לשלם יותר מיסים ולדרוש עוד שירותים.
מה שהאזרח הישראלי צריך לבקש הוא ניתוק מוחלט מהמדינה. ישראלי שניתק עצמו מהמדינה - וירד ממנה למרות שראש הממשלה רבין קרא לו "נפולת של נמושות" - הצליח בחיים הרבה יותר מאיתנו, אלה שנשארו בארץ. יתרה מזו, יהודים שבכלל לא עלו לישראל - למרות השואה והתקומה - עשו חסד עם ילדיהם ונכדיהם. ישראלים מתלוננים שיהודים מהגלות מטיסים למעלה את מחירי הדיור בישראל. יש כאן שתי בעיות שצריך לתת עליהן את הדעת. הראשונה - המדינה יוצרת מחסור מכוון בדיור. השניה - הרבה יותר משמעותית: יהודי שלא חי בישראל מסוגל להשכיב מיליון דולר על דירה מתפוררת בתל אביב בלי למצמץ ובכלל לא לגור בה. הוא אפילו לא משכיר אותה "כדי לשלם את המשכנתא". היהודי הזה קרוב לאבות אבותיי (נניח, מאה שנה לאחור) הרבה יותר ממני.
יחסית ליהודי הגלותי, הישראלי הוא בראש ובראשונה נכה.
ככזה, לא טריויאלי לדעת להתמודד נכון עם מה שקורה בישראל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
