מאז ומעולם (למעט העליה הראשונה, אולי), הציונות היתה סוציאליסטית. כשהמדינה קמה, היא בנתה בית \ צריף \ אוהל לכל משפחת עולים, וסיפקה מזון, עבודה, חינוך ובריאות "חינם". היו עולים חדשים שהגיעו מארצות קפיטליסטיות (רומניה ופולין של לפני מלחמת העולם, למשל), אבל הם דוכאו מהירות. שוק המזון היום עדיין דומה לכלכלת הצנע של שנות החמישים: אם אתה רוצה לייבא מזון בעצמך, אתה נדרש שלשם מכס של מאות אחוזים, מה שמוודא שלקוחות לסחורה שלך יהיה קשה מאוד למצוא.
כשאנחנו אומרים שהמדינה דאגה לפרנסה לכולם, אנחנו מתכוונים לכך שהיא נתנה לקיבוץ אפיקים כסף להקמת מפעל שמעולם לא היתה לו הצדקה כלכלית ("קלת") ושכדי להפעיל אותו הקיבוץ שכר 450 פועלים לא מקצועיים מבית שאן. הפועלים האלה לא עבדו בחרושת עץ בארצות מוצאם, אבל היכולות המקצועיות שלהם היו לא רלוונטיים עיני בכלכלה המתוכננת.
כשאנחנו אומרים שהמדינה דאגה לדיור, אנחנו מכוונים למעברות, לצריפים, פחונים ולאוהלים. המדינה עדיין זרועה בבתים של 36 ו-48 מ"ר שנבנו אז. כולנו יכולים להשוות בין דירה שנבנתה בשנות החמישים לדירה שנבנתה לפני קום המדינה ולהיווכח מה צפוי לנו לו נתמוך בחזרה לדיור ממשלתי.
בשנות החמישים היה קל וזול לספק פנסיה: שכבות גיל שלמות "נשארו באירופה"... לא היתה בעיה להבטיח פנסיה בלי באמת לעשות חישוב של כמה כסף צריך בשביל זה. צריך הרבה מאוד כסף, מסתבר היום, כשתוחלת החיים היא מעל 90 שנה, ואנחנו נדרשים להפסיק לעבוד בגיל 67 (ואם לא נפסיק, נשלם כפל מס).
לאף אחד אז לא היו מכוניות וטלפונים, להזכירכם. החינוך היה פאתטי אפילו יותר משהוא היום.
כדי לאפשר למדינה לשוב ולקחת אחריות מוחלטת על חיינו, צריך להרוג איכשהו (לשלוח לאירופה?) את כל האנשים מעל גיל 70, לחזור לדירות של 36 מטר ולעבור לעבודה פיזית בבית חרושת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
