אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

למזלנו הרב, יש בעולם מדינות רווחה שנמצאות במצב הרבה יותר קשה מאיתנו. בריטניה קיצצה את קצבאות הביטוח הלאומי שלה, קיבלה את מה שקיבלה (כבר ארבעה ימים של אלימות משתוללת, בעצם אינתיפדה) והסוף שם לא יהיה טוב במיוחד.

ישראל נמצאת במצב הרבה יותר טוב מזה שלהם. אני רוצה להתעלם לרגע מהעניין שמחאת החמאה ממומנת על ידי גורמים מסוימים לתכלית מסוימת. היא לא היתה מצליחה לסחוף אחריה כל כך הרבה אנשים, אם הגורמים האלה היו, בעצם, האזרח הישראלי, והתכלית הזו היתה המשך קיומה של מדינת הרווחה. אני חושב שצריך לקבל את זה שהדיון האמיתי הוא עם האזרחים שבאמת ובתמים חושבים שהמדינה צריכה לספק להם משהו מעבר לביטחון, ושלא אכפת להם לשלם כסף כדי לקבל אותו חזרה (נשמע טיפשי? לא להם).

אפשר, כאמור בפוסטים קודמים ובמצגת המרהיבה באתר אנוכי, לפתור את בעיית מחירי הדיור באמצעות הסרת רגולציה. אם יהיה אפשר לבנות לכל גובה שרוצים, יכול להיות שבתל אביב יחיו ששה מיליון אנשים, אבל השפע יהיה כה רב, שהמחירים יתכנסו לעלות הבניה. אפשר לפתור את בעיית מחירי המים, החשמל והארנונה באמצעות פתיחת שלושת השווקים האלה לתחרות. אפשר לפתור את בעיית החינוך על-ידי הפרטתו (ולא המשך הלאמתו), וכו', וכו'.

העניין הוא שאנשי מחאת החמאה עצמם לא רוצים בפיתרון הזה. הם לא רוצים שיסבירו להם שצריך לפטר את כל אנשי מנהל מקרקעי ישראל, מקורות וחברת החשמל כדי שעלות המחיה שלהם תרד בשבעים וחמישה אחוז (חישוב לא-אגרסיבי של העלמת המשכנתא והארנונה והוזלה של חמישים אחוז במחירי חשמל ומים). הם רוצים את השארת השיטה הקיימת, והרחבת מה-שזה-לא-יהיה-שגורם-לעובדי-חברת-חשמל-להיות-עשירים-כל-כך כך שיכלול גם אותם, ושמי שמממן את כל זה ימשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב (לשלם מיסים).

זו הסיבה לכך שאי אפשר להציע למחאת החמאה משהו טוב יותר מהוזלה של שני אחוז במע"מ (שכמובן לא תגרום להורדת מחירים כלשהי) וביטול קרנות ההשתלמות. זו הסיבה לכך שאנחנו נמשיך להתקדם לעבר המצב שנמצא בו רוב העולם המערבי. יום אחד יגמר הכסף, באמת לא יהיה מאיפה ללוות ואת מי לשדוד, ו-hanging on in quiet desperation יהיה משהו שיקשור אותנו לבריטניה יותר מרצח אלפי מעפילים על-ידי ה-MI6.