אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

הבעיה עם הפילוסופיה של אין ראנד, נטען לפעמים, היא הקיצוניות שלה. לכל קורא ברור מה מניע את דאגני טאגארט, או את הנרי רירדן, למרות שאינם אנשים מושלמים ולמרות שהם עושים טעויות שעולות להם ביוקר. הקורא נוטה לסלוח לדמויות בקנה מידה שכזה, בעיקר בגלל שהוא מסונוור מהעוצמה שלהם. משהו בסגנון: אשה עשירה וחזקה כמו דאגני טאגארט לא מוצאת את האהבה לה היא ראויה. אז מה? היא עדיין מיליארדרית, לא?

ומה קורה לאנשים שאינם מיליארדרים?

מה, למשל, עם אדי וילרס, הדמות שפותחת את הספר (ומייצגת, כמובן, את הקורא)?

האיש עובד כעוזר של דאגני. הוא שכיר (איך שהמציאות היתה שונה לפני היות מדינת הרווחה, כשלהיות שכיר היה כל כך יוצא דופן...), הוא מאוהב בבוסית שלו, הוא טוב בעבודה שלו אבל לא עושה עם זה כלום (חוץ מלעבוד), יש לו משמעת עצמית ("לא היה בחלונות הראווה שום דבר שרצה או היה צריך") שיכולה לאפשר לו לפתוח עסק משלו. אבל, הוא לא עושה את כל אלה.

אדי וילרס לא נענש על מה שהוא, כי הוא לא אדם רע. הוא פשוט נדון לחיות עם הבחירות שלו ועם תפיסתו את מה שהוא. כל אדם, בלי קשר לכמות הטעויות שהוא עושה, יכול להעלות עצמו למדרגת דאגני טאגארט והנרי רירדן. לכל אדם גם יש את התכונות הדרושות לשם כך. אבל, מה שמבדיל את דאגני והנרי מאדי וילרס, הוא החזון שלהם - היכולת שלהם לשאול את עצמם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים - ולצד החזון, התשוקה להיות גדולים. אחרת, הם עשוים להגיע למצב שכשישאלו אותם מה שלומם, כל מה שיהיה להם להגיד זה "שלומי בסדר".