נתניהו הוא שר האוצר הליברלי ביותר בתולדות מדינת ישראל ובעל החזון מרחיק הראות ביותר. דווקא בשל כך אני מבקר אותו ביסודיות הרבה ביותר. דה-מרקר, למשל, נטפלים חזור והיטפל לטרף הקל בדמות השרים הכלכליים החדשים מבית מפלגת העבודה. נכון, שרים כמו דליה איציק או בנימין בן אליעזר הם מהגרועים שבשרים הכלכליים שהיו כאן מאז ממשלת רבין. אבל נכון גם שהם לא הפכו לשרים בגלל שהבוחר רצה. לביקורת עליהם אין ערך מעשי, אם כך.
נתניהו, לעומת זאת, הוא האיש בעל הסיכוי הטוב ביותר לחולל את השינוי המיוחל בכלכלה הישראלית.
הוא אמנם מציין שהדרך לעשיריה הפותחת עוברת דרך הורדת מיסים אך לא מדגיש אותה מספיק. לצד הורדה במיסים הוא מציין: הקטנת תקציב המדינה, מעבר מקצבאות סעד לעבודה, הפרטה וקיצוץ בביורוקרטיה.
יש הבדל מהותי בין הפחתת מיסים לכל השאר. ההבדל נעוץ, כמובן ביחס שבין האדם הפרטי למדינה.
תפיסה ליברטריאנית היא תפיסה שעוסקת בשאלה כיצד לארגן את המדינה כדי להיטיב עם הפרט. תפיסה כזו עוסקת בשאלות מאקרוכלכליות ומחווה עה לגבי סעד, הפרטה, גודל תקציב המדינה וביורוקרטיה.
תפיסה אובייקטיביסטית, לעומתה, לא עוסקת בשאלות האלה (וכל אימת שאני עצמי עוסק בהן אני מכשיל את עצמי). היא עוסקת בשאלה כיצד ייטיב הפרט עם עצמו וכיצד ינער מעליו את המדינה. כל השאלות המאקרוכלכליות מישניות לשאלה מתי יבוטל כבר נטל המיסים. תקציב המדינה, גודלו של תקציב הסעד, ביטול המונופולים והפרטת חברות ממשלתיות, נובעים כולם מהעובדה שממשלה שלא גובה מיסים צריכה לכלכל צעדיה בזהירות מירבית ואף לבטל לא מעט מהשירותים שהיא מציעה.
ההסטוריה של הנסיונות לנער מעלינו את מדינת הרווחה בשלושת העשורים האחרונים (מאז 1979, ליתר דיוק) מצביעה על הבדל מהותי נוסף בין התפיסה הליברטריאנית לתפיסה האובייקטיביסטית. הניסיון מלמד שאת מדינת הרווחה לא ניתן לשנות מבפנים. זה פשוט לא עובד. מי שרוצה לשנות את מדינת הרווחה יכול לנקוט בצעד מעשי אחד בלבד: לשמוט מתחתיה את קרקע ההכנסות המיסים.
אני רוצה להזכיר לנתניהו שאנחנו לא רוצים להיות ארה"ב, או בריטניה.
אנחנו רוצים להיות איי קיימן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
