אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

סטנלי פישר פירסם מאמר נאה שמגן על תפקיד הנגיד משני היבטים: הוא מסביר למה אי-כפיפות בנק ישראל לרשויות המחוקקת והמבצעת אינה פוגעת בדמוקרטיה והוא מבהיר למה צריך לתת לבנק ישראל לקבוע בעצמו את יעדיו (ומן הסתם - האם עמד בהם). לזכות בנק ישראל עומד זכר יעקב פרנקל, האיש שעמד עם האצבע בסכר מול השיטפון המוניטרי ההרסני של ממשלת רבין-שוחט. למרות זאת, צריך לזכור שכגוף פקידותי כשלעצמו, בנק ישראל מסואב לא פחות מכל גוף אחר.

טור בדה-מרקר מרמז על כך. שם, בנוסף להובלת המשק הישראלי יחד עם שר האוצר, קובעים עבור הנגיד החדש שלושה יעדים פנימיים: "העברת חוק חדש ומודרני לבנק ישראל..., פתרון כל סכסוכי השכר בבנק..., וביצוע מהיר ויסודי של רה-ארגון במבנה המיושן של הבנק."
היעדים האלה מאפשרים לנגיד החדש לעשות משהו שלא נהוג בישראל (ויש אומרים, גם לא באמריקה. "Thank goodness Ken Lay isn’t Japanese or Enron would still be alive. " אנדי קסלר הולך להיות מצוטט פה הרבה בזמן הקרוב.):
לתת דוגמא אישית.

הנגיד צריך לנקוט בצעד דרמטי שיובן אפילו על ידי בור כמוני (שחושב ש"אקונומטריקה" זה משהו שנמצא על מדף חומרי הניקוי בסופרמרקט). אם יבטל שמונים אחוז מהמשרות בבנק ישראל, למשל, יפגין את מידת הרצינות שלו ואת האופן שבו יש לפתור את בעיית הגרעון בתקציב הממשלה. אבל אם חלילה ינקוט ברה-אירגון שיימשך שנה ויוסיף מישרות על גבי המשרות הקיימות כבר ממילא, אפשר יהיה לקבוע כבר עכשיו ששום טובה לא תצמח לנו ממנו.