"כולנו יודעים מה קרה ב-1945, אחרי הנצחון על גרמניה ויפן ועם סיום המלחמה. מחשב Z-3 הגרמני נהרס בהפצצה של בעלות הברית, ומחשב ENIAC האמריקני עדיין לא הושלם, כך שהבריטים שלטו בעסקי המחשבים. אלן טורינג הסתובב עם המחשב שלו, ה"קולוסוס", בכל אוניברסיטה וחברה תעשייתית באנגליה וכל אחד מהם בנה מחשב משלו. הבריטים הובילו בעסקי המחשבים בדיוק כמו שהובילו בעסקי מנוע הקיטור. עם הזמן, כל החלקים שנדרשו לבניית מחשבים מבוססי קולוסוס יוצרו באנגליה ומקומות נוספים ברחבי האימפריה הבריטית.
סר ויליאם שקלפורד זכה בפרס נובל על שער לוגי אלקטרוני משולש. מיד אחר כך, חברות שונות הצליחו להרכיב מעגל מוכלל המבוסס על השער הלוגי שלו, שנקרא בשם המוזר "טוגן". התעשיה הטכנולוגית צמחה ליד וימבלדון. מישהו שנשר מאוקספורד, בשם סר ויליאם ספנסר הנובר טודור גטספורד הקים את "ביטצי-סופט" והפך לאדם העשיר בעולם. המהפכה הדיגיטלית התרחשה באנגליה והמשיכה את תנופת שלטונה של האימפריה הבריטית. השמש עדיין אינה שוקעת באימפריה והתה מוגש בשעה ארבע בדיוק, נא לא לאחר". (עמ' 111)
כל זה קרה, כמובן, אבל בארה"ב ולא באנגליה. אנדי קסלר בודק את הקשר שבין המצאות מדעיות וטכניות לבין עולם העסקים והסביבה שמאפשרת לעסקים להשקיע בטכנולוגיות ולצמוח לכדי אימפריות. קסלר, מהנדס אלקטרוניקה ומתכנת שהגיע לוול סטריט וניהל שם קרן של מיליארד דולר, מספר שהוא תמיד נתקל בקהל שמבין טכנולוגיה אבל לא מבין עסקים, או מבין עסקים אך לא יודע דבר על טכנולוגיה.
כדי לגשר על הפער הוא מספר את סיפורן של המהפכה התעשייתית של המאה ה-18-19 ואת המהפכה הדיגיטלית של חמישים השנים האחרונות. הוא מסביר למה דווקא אנגליה הפכה לאימפריה וספרד וצרפת לא (למרות שהיה להן יותר זהב); מה היה באנגליה שאיפשר את המהפכה התעשייתית; מה גרם לכספי הון סיכון לנוע מאנגליה לארה"ב; כיצד הפכה ארה"ב למעצמה עולמית ומה משאיר אותה שם גם היום.
יזם טכנולוגי, טוען קסלר, חייב להבין בעסקים, או שגורלו יהיה כשל טים ברנרס-לי, עליו הוא אומר:
"ב-1991, פיסיקאי במכון CERN לפיסיקת חלקיקים בז'נבה בשם טים ברנרס-לי, ניסה למצוא דרך להפיץ ביעילות ניירות מחקר בין המדענים. הוא מינף את ההיפר-טקסט שהומצא כבר ב-1968, כתב קוד שיוצר קישורים בין רשתות מחשבים וקרא לו WWW. אבל, הוא לא רשם פטנט, לא פתח חברה ומעולם לא קיבל דמי שימוש בהמצאה שלו. אבל הוא קיבל תואר אביר ממסדר האימפריה הבריטית ב-2003. הם לפחות עשו את זה בטלפון ולא סתם שלחו לו את התואר באימייל." (עמ' 149).