ככל שאני מתקדם לקראת היותי צד שלישי בעניין, סיפורים על אלימות וניצול מיני נגד ילדים מזעזעים אותי יותר יותר. תיאורטית, ברור לי שאם מישהו, אי פעם, ייגע בילד שלי, יהיה שווה לי להרוג אותו ולשאת בתוצאות (מאסר עולם, וכו').
התמזל מזלי ומעולם לא קרה לי מקרה כזה באופן אישי. כל אותם מאות מורים ועשרות מדריכים בבתי ספר ובחוגים, חיו ופעלו בסבנטיז, וכנראה שאז לא היו דברים כאלה. כמובן, יצא שטפחו לי על השכם. פעם, בסיום איזה מסע השבעה במנזר המוחרקה, מישהו העניק לי תגיות כלשהן ונתן לי אגרוף על החזה (עשור וחצי אח"כ הוא נהרג באסון המסוקים בשאר-ישוב). לפני שבוע פגשתי מישהו אחרי שנה שלא נפגשנו, לחצנו ידיים והוא טפח לי על השכם. זה, בערך, המקסימום שיצא לי להתמודד איתו. אף רופא שיניים מעולם לא נתן לי סוכריה כדי שארד איתו למקלט.
מעשית,
רק כשקראתי היום על מישהי שאני מכיר אני מבין שהעיסוק בתגובה שלי דומה קצת להכחשת השואה - הוא פשוט מתעלם מעצם העניין ועוסק בדברים שקל יותרלהתמודד איתם.
אני ממליץ בחום לקרוא את הסיפור הנ"ל ואת הדיון שהתפתח בעקבותיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
