אן אפלבאום מזכירה שתגובת נשיא צרפת לכישלון המישאל על החוקה האירופית דומה לתגובתו של נשיא צרפת (מיטראן, 1992) לדחיית מטבע היורו. עוד היא ממשיכה ומתארת את הניתוק של הפוליטיקאי האירופי מרצון העם ומצטטת אחד מהם, לפיו תפקיד הפוליטיקאי האירופי אינו לשקף את רצון הבוחר, אלא לכפות את רצון הפוליטיקאי על הבוחר.
תמונה מוכרת, ולא רק מאירופה.
אבל, אן אפלבאום סוקרת את התגובה האירופית הטבעית לניסיונות לכפות עליה איחוד. ללא קשר לבעיית המוסלמים, האירופאים נעים לעבר פלגנות על רקע לאומי, כולל אפילו מפלגה וולונית בבלגיה (בלגיה נוצרה ב-1830). היא מסיימת את המאמר ברמיזה לפיה באירופה יש כמה וכמה דרכים ליישב סכסוכים.
אני מוסיף, שבלגיה אולי תלך בעקבות יוגוסלביה. אבל, צרפת וגרמניה לא צריכות לרעות בשדות זרים.