אם בזמן שאתה קורא את המאמר הזה אתה עומד באחת התורים הארוכים והאיטיים להכעיס מול עמדת אבטחה בשדה התעופה – מציץ שוב ושוב בשעון, תוהה האם הפעם באמת תאחר לטיסה – יש לי בשורה רעה בשבילך:
אתה סובל לשווא. הבדיקות האלה לא מגבירות את ביטחונך, לפחות לא במידה שניתן לחוש בה או לכמת אותה. ניתוח הגיוני של כמות הכסף שהוצאה על אבטחת שדות תעופה מאז 11 בספטמבר 2001, והתרומה שלו להגברת הביטחון, יוביל בוודאות למסקנה הזו.
אני לא אומרת שהבודקים הבטחוניים היום פחות מקצועיים ממה שהם היו לפני 2001, או שנוכחותם לא תורמת לתחושת ביטחון מסוימת, הן עבור פקידי הממשלה, שיכולים כעת לטעון שהם עושים משהו להגברת הבטחון, והן עבור הנוסעים, שממשיכים להאמין שהסרת נעליים טיקסית מקנה להם הגנה מיסטית מפני טרוריזם. זה אכן מה שזה: הגנה מיסטית.
ועוד דבר מה:
אנדי קסלר, מתוך מאמר על מורגן סטנלי, בעקבות פיטורי מנכל"ה:
אחריות כלפי הלקוחות: אחד העסקים הריווחיים ביותר בוול-סטריט הוא בנקאות השקעות, שאינה דבר מסובך במיוחד. כמה אנשים בחליפות פלנל אפורות של ארמני עוזרים לחברות להריץ את המניות והאג"ח שלהם כדי להתעשר או לרכוש חברות אחרות, וגובים שכר בעשרות מיליוני דולרים. כמה מהעובדים מקבלים מחצית מהסכום הזה, ויש כאלה, כמו מר פורסל [המנכ"ל היוצא, עליו כותב קסלר], שמקבלים אפילו יותר. שאר הכסף הולך על חשבון הטלפון, חשמל, לימוזינות, שמפניה, משחקי גולף, שרתי דואר אלקטרוני, ואם נשאר קצת כסף, רווחים עבור בעלי המניות.