אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

כמו בכל מציאות דיאלקטית שמכבדת את עצמה, דמעה של אדם אחד מסבה אושר אינסופי לאחר. הכתבה "הפורשים בדמעה" עוסקת בפיחות החד שחל במעמדם של פורשי צה"ל בשוק העבודה האזרחי. מכיוון שהשמחה לאיד לעובדי המדינה שגם לא עושים מלאכתם נאמנה וגם עולים למשלם המיסים ממון מדי (הכללה מרושעת, אך מדויקת) מובנת מאליה, אעבור לצרור עצות קונקרטיות וקלות ליישום עבור אנשי הקבע שאכן מעוניינים להשתלב באזרחות:

1. למרות שהכתבה מתייחסת לתקופת מפא"י כגן העדן של פורשי הקבע, הדברים נכונים גם לעשור האחרון. למרות ש"סולל בונה", לדוגמא, כבר מזמן אינה גן עדן למשוחררי צה"ל, אפשר למצוא אותם גם בחברות היי-טק. במו עיני נוכחתי בקבוצת אנשי קבע, כולל טייס בדרגת סגן אלוף, לשעבר מורידה חברת היי-טק גדולה (במושגים ישראליים) לשאול תחתיות. בעיה אחת של אנשי הקבע היא שהם התרגלו לנהל עבדים. אין להם מושג איך להניע אנשים שהם ראשים גדולים, איך לא לבלום אותם ואיך לא להרגיש מאוימים על ידם.

2. השוק הישראלי הופך אט-אט לקפיטליסטי. ככזה, אין לו צורך באנשים שהובילו חמישה-עשר אלף אנשים לשדה הקרב. אמנם, מפקד אוגדה בן ארבעים שעושה את זה בעינים עצומות מוכיח כישרון לא מבוטל, אבל, אם הוא לא יודע לתרגם את זה להכנסות (בכסף), אין בו צורך באזרחות.

3. אנשי הקבע, שלא בטובתם, סובלים מסטיגמה. הם עשו חיל בצבא מובס. אולי לא כולם אשמים בתבוסת צה"ל באותה מידה, אבל כולם נענשים עליה. מי שמתקשה להעסיק מנכ"ל של סטארט-אפ שלא צלח, יתקשה להעסיק מנהל בצבא לוזר. מעבר לרתיעה הריגשית, פשוט לא טוב שיהיה במערכת מישהו שמצליח לחיות באווירת כישלון ולהיאטם אליה.

4. שני האלופים שנתפסו לאחרונה כשהם גונבים כסף מהצבא מצביעים, לצערנו הרב, על התרבות הצבאית שלנו. איש קבע שגנב כמה ימי מחלה בצבא עשוי לשלוח עובדים לחו"ל בלי צורך עיסקי ממשי, ולאשר חריגות תקציביות שבצבא הן אולי נחשבות לפעוטות אבל מסוגלות להפיל חברה קטנה שעדיין נלחמת על חייה.

אנשי הקבע שמוכנים להתחיל להילחם על מקומם בשוק העבודה האזרחי, צריכים לתת את דעתם לנקודות לעיל. במידה שיש להם מה לתרום לשוק, כולנו נצא נשכרים מתמורה שתחול בהם.