אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

עיתונאים ואתרי מוסיקה, וגם כמה בלוגרים, אוהבים לקטול את מירי מסיקה. היא גם הופיעה (כאורחת) בכוכב נולד, גם נתמכת על ידי מוסיקאים ותיקים ורציניים (= קיבלה כמה עיבודים מדודו טסה), והנורא מכל, היא מכרה עשרים אלף עותקים.
למרות שלושת הקריטריונים לעיל, ולמרות שהסינגלים שהגיעו לערוץ 24 ולרדיו הם השירים הפחות טובים בדיסק, אני חושב שמדובר בדיסק טוב. כמובן, טוב שהדיסק זוכה למכירות מרשימות, ולצורך הדיון באיכות המוסיקה שלה, נניח שהיעד העיקרי שלה היה מלכתחילה להגיע לכאלה מכירות.
הדעה הרווחת - לפחות בעיני מבקרים - היא שאמן צריך להגיד את האמת שלו, ללא קשר להצלחתו המסחרית. יתרה מזו, רצוי שהאמן לא ייגבה את חייו האמנותיים בפרנסה כלשהי, כך שאם לא יזכה להצלחה מסחרית, ימות מרעב. הבעיה היא, שישראל אינה ניו יורק ובוודאי לא לונדון. אמן לא יכול לקחת את שלושת השירים הבוסריים שלו, לנגן באיזה מועדון בוילג', ולהצליח לשכור דירה ב-Little West 12th. הוא בוודאי לא יכול להופיע אחת לשבוע במשך שנה שלמה ברציפות בטוטנהם קורט רואד, ושיהיה לו כסף לבדוק האם צריכה מוגברת של ל.ס.ד. עוזרת לו להלחין RnB לטקסטים שמדברים על גמדים ובתי בובות.
אם נסתכל על מירי מסיקה כעל עסק, הרי שהמטרה הראשית של הדיסק הראשון היא להבטיח את קיומו של הדיסק השני. כלומר, היא צריכה למכור מספיק כדי שיהיה לה חשק - ומשאבים - לעבוד על הדיסק הבא שלה. אמנים של דיסק אחד יש לנו מספיק, ואמן של חמישה דיסקים לעולם יהיה טוב מזה של דיסק אחד, גם אם הראשון שלו לא ענה על כל הציפיות.
כעת - לאיכות הדיסק.
מקובלת עלי ההגדרה המחמירה של מוסיקת פופ. כמי שגדל בשנות השמונים, אני מאוד מקווה שהילדים שלי לעולם לא ישמעו על Europop או על מה שלא תהיה המקבילה שלו בעוד עשרים שנה. יתרה מזו, אני חושב שהעובדה שמדונה מתפרנסת ממה שהיא עושה (שלא לאמר מצליחה להדהים) היא עוול שמכוון נגדי באופן אישי.
נתקדם, אם כך, על פי ההגדרה המחמירה. מה מירי מסיקה מביאה לדיסק שלה?
טקסטים - היא לא כותבת.
לחנים - היא לא מלחינה. גם עיבודים היא לא עושה בעצמה.
מה שמירי מסיקה מביאה לדיסק זה את הקול שלה. זה לא מעט. אם נתייחס לדוגמאות שהבאתי לעיל, סוזן וגה היתה מתה שיהיה לה קול כזה. גם רוג'ר ווטרס היה רוצה להביא ב-1968 ללהקה שלו מישהו שכן יודע לשיר (מה לעשות, מירי מסיקה היתה אז בת מינוס אחת עשרה). ב-1973 פינק פלויד אכן מצאו את המירי מסיקה שלהם, ושילבו אותה בתקליט הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים.
מירי מסיקה צריכה כותבים כמו סוזן וגה ורוג'ר ווטרס. אגב, היא לא חייבת לכתוב בעצמה. גם ליין סטיילי לא כתב בעצמו את מה ששר, ובכל זאת יצא לו מצוין. אבל, מה לעשות, שאין כמעט כותבים כאלה. אז היא עשתה קאבר לשיר של פוליקר, וכולם יורדים עליה בגלל זה. אף אחד מאלה שביקרו אותה (שלא לאמר קטלו אותה) על בחירת הקאבר לא טרח, נניח, להקשיב למילות השיר, שלא לאמר להזכיר את שם הדיאלוג של אפלטון עליו הוא מדבר.
בקשר ללחנים ולעיבודים - אעשה את זה קצר. אני מתעב מוסיקה קליטה, לא כל שכן דאנס. אבל, לפחות הלחנים בדיסק מדגישים את הקול של מירי מסיקה. אני מניח שאם לפני שנה מישהו היה בא אליה ומדגים לה סולו גיטרות של שמונה דקות, היא לא היתה אומרת לו לא. אם הוא יבוא אליה היום, היא אפילו תוכל להבטיח לו שהוא הולך לנגן בדיסק שממש יראה אור, ולהופיע בערוץ 24. עד אז, היא נותנת למעבדים שלה לערבב שלא לצורך מכונות תופים, גיטרות שמנגנות באקראי וכאילו-מוסיקה-מזרחית. מחיר לא פעוט, אבל לא כזה שהיא לא יכולה לעמוד בו.
אני לא הולך לנתח את כל השירים של כל ארבעת הכותבים שבדיסק. אומר רק שהשירים מגוונים מאוד ברמתם ובנושאים בהם הם עוסקים. "אבא אומר / הגיעה הנסיכה / אמא ברגע / מוארת משמחה" זה לא משהו שסוזן וגה היתה זוכרת לאיזו מגירה היא דחפה אותו, אבל עדיין, שיר אהבה מקורי ורענן שלא שמעתי כמותו בעברית. שני שירי אהבה בולטים הרחק מעל לארבעה שירי אהבה-נכזבת טריויאליים, שיר אחד על כמיהה פסיבית מקומם במיוחד, וכולם פלטפורמה שמשמשת את מירי מסיקה להדגים את יכולותיה, ולהזמין כותב שחושב שהוא מסוגל, וראוי, לאתגר אותה.
אני מקווה שמירי מסיקה מתכננת קריירה ארוכת טווח.