אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

עשרים וחמש שנה ל"סולידריות" - Solidarity Remembered

אן אפלבאוםAnne Applebaum

התפרסם ב–31 באוגוסט, 2005, ב–Washington Post

צעד במורד רחוב השוק הארוך, חלוף על פני החנויות המוכרות שרשרות עשויות ענבר וחרבות אבירים, ועבור דרך השערים הימי-בינימיים של העיר גדנסק, בפולין. חצה את הכביש המהיר, שים פעמיך אל המספנות והבט מעלה. כשאני עשיתי זאת לפני מספר ימים, ראיתי שלט אדיר מימדים, עליו רשומים שמות הערים: "גדנסק. בודפסט. פראג. ברלין. בוקרסט. סופיה. קייב". הרשימה מבהירה שהשביתות במספנת גדנסק ב–1980, ששברו את מונופול המדינה על השימוש בכח בגוש הסובייטי כולו ויצרו את האיגוד המקצועי העצמאי "סולידריות", יצרו תבנית למהפכות הדמוקרטיות שהתרחשו במזרח אירופה ב–1989 וממשיכות להתרחש עד ימינו במדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות.

המשך ללכת אל תוך המספנה. תערוכה קטנה מציינת את יובל העשרים וחמש לייסוד "סולידריות". כראוי למספנה, הכניסה לתערוכה עוברת דרך גוף של אוניה. אמנם אפשר למצוא בה מיצג מולטימדיה שאינו נהיר כל צרכו, אך התמונות בשחור-לבן מסבירות פנים יותר. כמה מהן מציגות את מנהיג השביתה, לך ולנסה, כשהוא חותם על הסכם "סולידריות" עם מנהיגיה הקומוניסטים של פולין. מרבית התמונות מציגות את ההמון: אלפי פועלי מספנה מתפללים, מדברים, או שרועים על הקרקע, מעבירים את הזמן במהלך השביתה שנמשכה שבועיים.

אבל, מה שמעניין באמת בשלט אדיר המימדים, בתערוכה, ובועידות המרובות, בקונצרטים ובנאומים החגיגיים שמתרחשים השבוע בגדנסק, היא העובדה שהם בכלל מתקיימים. עד לפני זמן לא רב, לא היה קל למצוא ביטויים פומביים של גאווה במהפכה הדמוקרטית הפולנית. לפני חמש שנים, בשנת העשרים ל"סולידריות", מסכי ענק עליהם הוצגו נאומים חגיגיים עבור אזרחי גדנסק, משכו אליהם לא יותר מחמישים או שישים צופים. לא רק שהם לא ראו עצמם חלק מהמהפכה השקטה שמשתרעת בין גדנסק ב–1980 לקייב ב–2004, רוב הסקרים תולים את נפילת הקומוניזם בגורמים אחרים לחלוטין: שחיתות פוליטית ומנהיגות לקויה.

הפסימיות העמוקה הזו היתה אחת ההפתעות הגדולות של הרפורמה הכלכלית והפוליטית בפולין. בשנת 1980, או, באופן בולט יותר, ב–1989, איש לא שיער בנפשו שהקושי העיקרי במעבר מקומוניזם לדמוקרטיה יהיה זה הפסיכולוגי, לא הכלכלי, או זה שגרם ההנג-אובר הפוסט-טוטליטרי שנמשך חמש עשרה שנה אחרי הבחירות החופשיות הראשונות. אפילו היום, כשהבעיות הכלכליות נפתרו בהדרגה, כשהערים הדהויות נבנות ונצבעות מחדש, כשהמזרח אירופאים מצטרפים למוסדות מערביים, תפיסת הכשלון, הפרטי והלאומי, נותרה על כנה. סקר "אושר" שצוטט לאחרונה ב"אקונומיסט", חשף שלמרות הכנסתם הגואה, הפולנים טוענים שהם מרגישים פחות טוב מאשר בעבר.

הסבר חלקי לכך נעוץ במעבר הטראומטי לשיטה החדשה. אף שהם מרויחים יותר כסף, הפולנים צריכים לעבוד עכשיו יותר קשה, ויותר שעות. אף שרמת החיים עולה בכל השטחים, רמת החיים של כמה מהאנשים עולה הרבה יותר מהר. בעידן הקומוניסטי, על פני השטח לפחות, כולם היו שווים: זכויות יתר, כמו גישה למוצרים מערביים ונסיעות לחו"ל, לא נראו לעיני כל. אבל היום, כשהשכן שלך קונה מרצדס, קשה לך שלא להבחין בכך. נכון גם שדמוקרטיה, אם אינך מורגל בה, יכולה להיות מראה לא מלבב. בוורשה, לאחרונה, תיאר בפני חבר את תכנית המלל האחרונה, בה (נשמע מוכר?) אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית צועקים אחד על השני. הוא עצמו אוהב את זה, כך סיפר לי, אבל רוב חבריו לא: "הם חושבים שזה לא תרבותי, לא להסכים אחד עם השני".

במספר אופנים, המעבר לדמוקרטיה היה פשוט בלתי צודק. מרבית הנהנים מהשינוי הכלכלי לא היו שובתים מהמספנה, אלא הבוסים הקומוניסטים שלהם, שהמירו השפעה פוליטית ברכוש פרטי ואז השתמשו בכסף שלהם כדי לקנות בחזרה השפעה פוליטית. סדרה אינסופית של סקנדלים בשנים האחרונות הזכירה לציבור כי לא כל מי שהולך לפוליטיקה עושה את זה על מנת לשפר את חייו של האדם הפשוט. מכיוון שנציגיהם הרשמיים – הממשלה, שרי הקבינט, חברי הפרלמנט – אינם מוערכים, רוב הפולנים חושבים באופן דומה על ארצם, ללא קשר לסטטיסטיקות אודות הצמיחה הכלכלית.

כנראה שהחגיגות בגדנסק לא יסמנו את קץ העגמומיות, או את קץ הסלידה מהפוליטיקאים. אבל הן כן מראות את השינוי שחוללה "סולידריות", ואת העובדה שיש לפולנים במה לשמוח. כדי לציין את יובל העשרים וחמש, מאה אלף אנשים הגיעו לקונצרט פופ שהתרחש במספנה עצמה. ברחבי העיר, אסירים פוליטיים לשעבר מבורמה ועד בלרוסיה השתתפו בדיונים על האופן שבו יש להעתיק את המהפכה אל ארצותיהם. למרות שהוא מדבר בגנותה, הדור שחזה בה מתחוללת מוצא שהיא הופכת למקור גאווה לילדיו ולסמל של תקווה ברחבי העולם. מדובר בתהליך שלא מתרחש בן לילה – לתשומת לב המתעניינים בנעשה בעירק – ולמרות הכל, הפולנים מתחילים לחוש שהם סיפור הצלחה.

[email protected]