אפיסטמולוגיה מתארת את האופן שבו אנו רוכשים ידע על העולם. המטרה היא להכיר את המציאות על בוריה באמצעות יצירת גוף ידע קוהרנטי, בו שום פרט אינו שרירותי, ולאחד את פריט הידע השונים כך שאפשר יהיה להעביר ידע מתחום אחד של המציאות למשנהו.
מכיוון שהאפיסטמולוגיה האובייקטיביסטית טוענת שיש לנו ידע עקבי על המציאות וששום דבר אינו שרירותי, היא עצמה צריכה להיות עקבית ולא שרירותית. אינטואיטיבית, ברור שכל פריט ידע בה צריך לנבוע מפריטים קודמים, או להוסיף עליהם מידע באופן שלא סותר את המשפטים הקודמים. אני אומר "אינטואיטיבית" משום שיש תשובה מורכבת לשאלה הזו, אבל כדי לענות עליה צריך להסביר כמה וכמה עקרונות.
עוד לפני אין ראנד, פילוסופים שחשבו שאפיסטמולוגיה צריכה להיות עקבית, טרחו רבות על הצגה עקבית של תורתם. פילוסופים כאלה שאלו "מהיכן מתחיל הכל?"
הם השיבו על השאלה הזו באחת משלוש הדרכים הבאות:
אפיסטמולוגיה שמתחילה מהמציאות
אריסטו מתחיל את מטפיסיקה א' ב"כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת" ומסיים את הפרק הראשון ב"ברור איפה שהחוכמה היא מדע של אלה התחלות וסיבות".
אין ראנד עצמה מתחילה את The Virtue of Selfishness ב– "What is morality, or ethics?" (ועונה עליה). בהינתן הגדרה של מוסר, היא יכולה להתחיל לפתח דיון בו.
אפיסטמולוגיה שמתחילה מהאדם
הוסרל מתחיל את "משבר המדעים האירופיים" במשפט "האמנם קיים בפועל משבר המדעים?" משנתבקש לתאר את הפילוסופיה שהמציא, הפנומנולוגיה, עבור אנצ' בריטניקה, הוא פתח ב"המונח "פנומנולוגיה" מציין שני דברים: שיטה פילוסופית חדשה ופורצת דרך בתחילת המאה העשרים, ומדע א-פריורי הנובע ממנה. מדע שמספק את הכלי הבסיסי ("אורגנון") למדע פילוסופי חמור (rigorouse), ועל ידי כך, לאפשר רפורמה מתודולוגית בכל המדעים." [זה לא ציטוט אלא תמצית שלי]
אפיסטמולוגיה שמתחילה בתיאור האירועים שקדמו לה
דקרט ושפינוזה מתחילים את ספריהם בתיאור אירועים שקרו להם בחייהם, ועל התפתחות דעותיהם על העולם. דוגמא קיצונית למסד כזה לפילוסופיה נתן משה קרוי, בספר "מעבר ליש ולאין" (לא זה הספר שמדבר על אין ראנד): "בהיותי קטן, אולי בן שמונה, הייתי הולך ברחובות בחוויה של תימהון".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
