בתגובה לפוסט קודם נשאלתי האם אין ראנד משתמשת בספק מתודי, ולמה היא קובעת שהתפיסה מגיעה מהחושים.
אין ראנד לא מסבירה למה היא צריכה את ההקדמה על נתוני החושים, בוודאי לא למה היא צריכה את זה בתחילת הפרק הראשון של ספרה.
לדעתי אין צורך לקבוע מהיכן מגיעות התפיסות. מי שיודע לזהות תפיסות, להפוך אותן למושגים ולסלק סתירות (כפי שיתואר בפרק השני), יכול לקבוע "אין מציאות ושום דבר לא מגיע מהחושים". אץ הקביעה הזו יתטרך לאחד עם שאר הידע שיש לו על המציאות, כך שממילא התפיסות שמגיעות אליו ומחויבותו לסילוק סתירות יפתרו עבורו את הבעיה.
דקארט, כזכור, היה צריך להפטר מהזבל שנערם בחשכת ימי הביניים. לשם כך היה חייב לפתח את מתודולוגיית הספק. לעומת דקארט, מי שמחליט להסתמך על יכולתו האישית וליצור לעצמו אפיסטמולוגיה תקפה, לא צריך להטיל ספק מתודי. כמובן, איו ראנד לא היתה הראשונה שבנתה אפיסטמולוגיה ללא ספק מתודי. אריסטו הוא דוגמא אחת; ויטגנשטיין (של הטרקטט) הוא דוגמא אחרת.
כאן אני מקדים את המאוחר פעמיים. ראשית, כפי שהזכרתי לעיל, בפרק הבא נראה איך אפשר לסלק סתירות באופן עקבי ורציף, בלי להגיע למצבים רדיקליים (ומשתקים) כפי שעשה דקארט. שנית, אין ראנד רומזת על דקארט ב"מרד הנפילים" וטוב אעשה אם אמצא את הקטע הזה ואחווה עליו את דעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
