כל מבנה הידע שלנו בנוי בעזרת שני כלים אפיסטמולוגיים: הראשון הוא אינטגרציה ואינדוקציה (בו שנו בפוסט הקודם), השני הוא הפרדה ודדוקציה.
הפרדה היא פירוק של מושגים רחבים למושגים פשוטים ושל מושגים פשוטים למושגים פשוטים עוד יותר.
דדוקציה היא הסקה מהכלל אל הפרט.
תהליך יצירת המושגים אינו חד-סטרי. הוא אינו עובד רק בכיוון של יצירת מושגים מתפיסות והכללת המושגים האלה למושגים מורכבים ומופשטים יותר. התהליך מגביר את הידיעה שלנו על המציאות ככל שמתרבים הנתונים שיש לנו עליה. ידיעה – כמות המושגים הידועים לנו. נתונים – כמות התפיסות שיש לנו.
לדוגמא, אדם שמכיר שני חפצים שהם משטחים שטוחים ומוגבהים המשמשים להנחת חפצים עליהם יוצר את המושג שולחן כדי לאחד ביניהם. מאוחר יותר הוא מאחד את המושג שולחן עם המושג כיסא ויוצר את המושג רהיט, וכו'. עד כאן יש לנו תהליך אינטגרציה.
כעת, נוספת לנו תפיסה חדשה: שולחן בעל תכונה מסוימת שמבחינה אותו מהאחרים. המשטח שלו נמצא בגובה מסוים מהריצפה, מה שעושה אותו נוח לכתיבה, יש מתחתיו מקום לרגליים, והוא גדול מספיק כדי לשאת עליו מחשב, מסך ומקלדת. החפץ הזה דומה לשאר השולחנות בכך שהוא עונה להגדרת השולחן (משטח שטוח ומוגבה המשמש להנחת חפצים עליו) אבל יש לו איכויות שאין לכל השולחנות האחרים: הוא יכול לשמש לכתיבה.
לפנינו שולחן כתיבה.
תהליך זיהוי שולחן הכתיבה מבין כל השולחנות הקיימים במציאות, ומתן השם "שולחן כתיבה" הוא תהליך דדוקציה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
