אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

כלל המסד (Fundamentality) – כשקבוצת יחידות מובחנת מכל השאר על-ידי יותר מתכונה אחת, צריך למצוא את התכונה היחידה שבמסד כל התכונות המובחנות. תכונת המסד היא המהות שמספקת הגדרה נכונה של המושג (הגדרה נכונה – המינימלית האפשרית).

מבחינה מטפיסית, המסד הוא תכונה מובחנת שמאפשרת את קיומן של מקסימום תכונות אחרות.

מבחינה אפיסטמולוגית, המסד היא תכונה שמסבירה מקסימום תכונות אחרות.

לדוגמא, אדם הוא החיה היחידה שמדברת אנגלית, עונדת שעון יד, מטיסה מטוסים, מייצרת ליפסטיק, לומדת גאומטריה, קוראת עיתונים, כותבת שירים וגורבת גרביים.

אף אחת מהתכונות לעיל אינה מהותית לאדם, אף אחת מהתכונות לעיל אינה מסבירה תכונה מהתכונות האחרות, אף לא אחת משותפת לכל בני האדם. יתרה מזאת, ניתן בקלות לחשוב על אדם שאף אחת מהתכונות האלה אינה מתקיימת לגביו, והוא עדיין נשאר אדם.

אבל, לכל התכונות האלה יש משהו משותף. כל התכונות האלה דורשות תפיסה של המציאות. קיומן של התכונות האלה מחייב היות האדם ייצור רציונלי.

בנוסף לקביעות שמופיעות כאן כבדרך אגב (הגדרה: אדם יכול לתפוס את המציאות), אין ראנד דנה במושג "מסד" רק לקראת סוף הפרק החמישי בספר. כזכור, אריסטו התחיל לעסוק בפילוסופיה בקביעה "פילוסופיה היא מדע של התחלות וסיבות". הגדרה אלגנטית לא פחות מזו של אריסטו היא זו של ויטגנשטיין: "העולם הוא כל מה שקורה". קסמו של המושג "מסד" הוא ביכולת לקבוע: מכאן אנו מתחילים. עד עכשיו לא עסקנו בפילוסופיה, ומהרגע שהצהרנו על המסד, התחלנו לעסוק בפילוסופיה. המסד מבחין בין מה שהיה קודם, לפילוסופיה.
לא טריויאלי לזהות "מה שהיה קודם".  אם אני מזהה את מה שהיה קודם, אני מבצע פעולת זיהוי, כלומר, אני עוסק בפילוסופיה. אבל , אני רוצה לדעת מה היה קודם, כדי שאוכל לסמן לעצמי היכן מתחילה הפילוסופיה.
מכיוון שכך, אין ראנד מתארת תחילה כיצד האדם מזהה את המציאות (פרקים 1 עד 4) ורק אחר כך (פרק 5 וכפי שנראה בקרוב, גם פרק 6), היא עוסקת בעקרונות שמשותפים לכל מה שקיים במציאות, ובאופן פעולת התודעה.

בעבר, היה מקובל לחלק את הדיון בין "אונטולוגיה", "מטפיסיקה" ו"אפיסטמולוגיה" כדלקמן:
אונטולוגיה (מילולית – תורת היש) מתארת את כל מה שישנו, כלומר, המציאות.
מטפיסיקה (מילולית – השם של כתבי אריסטו שנמצאו אחרי הכתבים שעוסקים בפיסיקה) מתארת את מה שמשותף לכל מה שישנו.
אפיסטמולוגיה (מושג שכבר הוסבר) מתאר את האופן שבו התודעה רוכשת ידע לגבי מה שינו ומה שמשותף לכל מה שישנו.

מה שאין ראנד עושה בספר הזה, זה דיון מנקודת מוצא אפיסטמולוגית.

הצבעתי בעבר על בעיות שמתעוררות כתוצאה מבחירה בנקודת מוצא אפיסטמולוגית. החמורה שבבעיות האלה היא השימוש במושגים כמו "נוירולוגיה" ו"קוגניציה" שדורשים הסבר ארוך והגדרה מפורטת מאחוריהם. כלומר, כדי לקבל את ההסבר של אין ראנד כפי שהוא מוצג, צריך להניח הנחות אונטולוגיות (כלומר, להניח שקיימת "נוירולוגיה", ושאנו יודעים להגדיר אותה היטב).
כל זה לא אומר שהאפיסטמולוגיה של אין ראנד לא נכונה. זה רק אומר שצריך לתאר אותה טוב יותר, וכנראה שכדאי לבחור נקודת מבט שונה.

לשמחתנו, המציאות פשוטה מספיק כדי לדעת את הדברים הבאים:
אונטולוגיה – מה שקיים זה המציאות והתודעה שתופסת אותה.
מטפיסיקה – מה שמשותף לכל מה שקיים זה היותו מובן על ידי התודעה; מה שמשותף לכל האנשים זה יכולתם להבין את המציאות.
אפיסטמולוגיה – תודעת האדם מסוגלת להבין את המציאות על בוריה.

כמובן, שלושת ההגדרות לעיל אומרות את אותו הדבר בדיוק, בכל פעם מנקודת מבט שונה. מסקנה מיידית אחת, היא שאפשר לוותר על ההפרדה בין אונטולוגיה, מטפיסיקה ואפיסטמולוגיה. מסקנה נוספת היא, שאנו מוכנים ומזומנים לקדם את הדיון (לאחר טיפול קצרצר במה שנשאר מפרק חמש) אל פרק שש.