אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

בניסוח פשטני, "אקסיומה" היא שאלה פילוסופית שהתשובה עליה היא "ככה זה".

משיקול, שתואר בפרק הקודם (וההסבר שלו בעצמו אקסיומטי. פרטים בהמשך הפרק), אנחנו מעוניינים לבסס את הידע שלנו. לא די לנו ברשימה של מושגים שמתארים את המציאות. גם כשמסדרים את המושגים האלה בקבוצות של מושגי על (כסאות ושולחנות מקובצים לתוך רהיטים), ומפרקים קבוצות קיימות כדי לקבל מושגים מדויקים יותר (שולחן פינת אוכל ושולחן כתיבה מתארים את המציאות בדיוק רב יותר מאשר "שולחן" סתם), אנחנו מעוניינים בשיטה טובה עוד יותר לתיאור המציאות.

השיטה הזו היא סידור של המושגים באמצעות יחסי סיבה ותוצאה. השיקול, עליו דיברתי בפיסקה הקודמת, הוא שלכל דבר יש סיבה. אינטואיטיבית, ברור שלכל דבר יש סיבה, שהרי דברים לא צצים ונעלמים כך סתם.

(גם לא תחושות, אגב, מי שחש, למשל, עצב לא מוסבר, חייב לפעול כדי לזהות את הסיבה. אם לא מצא סיבה, שיפסיק להיות עצוב. זה, בקצרה, הבסיס האפיסטמולוגי של הפסיכולוגיה האובייקטיביסטית.) התוקף של המשפט הזה, מה שעושה אותו לנכון, הוא סוד הקסם של האקסיומה.

אין ראנד מתארת אקסיומות באופן הבא:

בדרך כלל מגדירים אקסיומות כמשפטים שמזהים אמת יסודית, Self-evident. אבל היותה של אמת יסודית או Self-evident עדיין לא הופך אותה לאקסיומה.

בסיס הידע האנושי, בסיס כל המושגים האחרים, בסיס כל האקסיומות, המשפטים והמחשבות – מתבסס בעצמו על מושגים אקסיומטיים.

מושג אקסיומטי – זיהוי עובדת יסוד במציאות. עובדה שלא ניתן לבסס על עובדה אחרת, ושלא ניתן לפרק אותה למרכיבים. עובדה כזאת קיימת בהחבא בכל העובדות ובכל הידע שלנו. לא ניתן להסביר אותה (באמצעים אחרים) או להוכיח אותה. העובדה עצמה היא ההסבר וההוכחה לכל ההסברים האחרים.