כשאתאר בעתיד הקרוב את האופן שבו אני רואה את הפילוסופיה האובייקטיביסטית, הנושא בו אני חולק על אין ראנד בצורה המפורשת ביותר, הוא האקסיומות. לפיכך, אתאר את הפרק הזה ביתר פרוטרוט ואבחין בבירור בין דבריה לבין הפרשנות שלי.
הפסקה שלישית בפרק (העימוד משתנה בין המהדורות).
המושגים האקסיומטיים הראשיים הם "קיום", "זהות" (שנובעת ישירות מ"קיום") ו"תודעה". ניתן ללמוד מה קיים וכיצד פועלת התודעה, אבל לא ניתן לנתח (או להוכיח) את הקיום עצמו, או את התודעה. אי היכולת הזו עושה את המושגים האלה לראשוניים, אין שום דבר לפניהם.
ניסיון להוכיח את קיומם של המושגים האלה באמצעות מושגים אחרים טומן בחובו סתירה עצמית, שכן לא ניתן להוכיח קיום באמצעות אי-קיום או תודעה באמצעות אי-תודעה.
הערות שלי:
1. אחד משני המושגים, קיום וזהות, אכן נובע מהשני (ולכן אינו אקסיומה), אבל, זה לא הזהות, כי אם הקיום
2. בדיוק השבוע הגעתי למקום שבו קאנט מבסס "הנחות יסוד" על מה שהוא קורא "חוק הסתירה". הוא טוען בלי קשר למציאות ניתן להראות שדברים לא יתכנו בשל חוק הסתירה. השימוש במושג סתירה פנימית קנטיאני ולא טוב שאין ראנד משתמשת בו.
ניסוח טוב יותר: חוק הסתירה נובע מאקסיומת הזהות. את הטיעון של אין ראנד יש לנסח, אם כך, אחרת.
3. הניסיון להוכיח את האקסיומות (כלומר, לבססן על מושגים ראשוניים מהן) כושל, פשוט משום שאי אפשר לעשות כן. לא קיים אף משפט במציאות שלא מבטא את הקיום והזהות. יתרה מזאת, אפשר לעשות צעד קטנטן ולהראות שאקסיומת הקיום מכריחה שלכל דבר יש סיבה. מכאן שהניסיון להראות שיש משהו ממנו נובעת אקסיומת הקיום, מתבסס על אקסיומת הקיום (נוסח הניסיון הוא: מכיוון שאקסיומת הקיום, אז לכל דבר יש סיבה. מכאן, מכיוון שלכל דבר יש סיבה, לאקסיומת הקיום יש סיבה).
4. אין ראנד לא מציינת, משום מה, שאקסיומת התודעה היא גילוי שלה. היא תרומתה החשובה ביותר למטפיסיקה וממנה נובעת גדולתה של הפילוסופיה האובייקטיביסטית. (את אקסיומת הקיום גילה פרמנידס, את אקסיומת הזהות גילה אריסטו).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
