מושגים אקסיומטיים הם מושגים ככל האחרים, משום שאנו מזהים אותם. המוזרות/ייחודיות (peculiarity) שלהם היא בכך שקיומם נתפס באופן ישיר אבל זהותם מובנת באופן מושגי.
ברגע שאנחנו אומרים "קיום", "זהות", "תודעה", אנחנו מבינים מיד למה הכוונה. אבל, כדי לעמוד על מלוא המשמעות של שלושת המושגים האלה, אנו נדרשים לפיתוח אפיסטמולוגי (מהסוג: "אנחנו משתמשים במושגים האלה כדי ל...").
הערות שלי:
1. אם זהות נובעת ישירות מקיום, כלומר כל תכונותיה נמצאות גם בתכונות הקיום (כנאמר בפסקה הקודמת), מדוע יש הבדל באופן בו המושג האקסיומטי נתפס לאופן שבו אנו מבינים אותו?
2. האמנם המושג האקסיומטי נתפס באופן שונה מזה שאנחנו מבינים אותו? זו טענה חמורה מאוד שעולה בקנה אחד עם הבלבול שראינו בפרקים 1 ו–2 לגבי האופן שבו אנו מבדילים בין מושג לבין יחידה. (אני מציע לבטל כליל את המושג "יחידה".)
3. הפיסקה השניה סותרת את הקביעה לפיה זהות נובעת מקיום. פשוט, אין ראנד מסבירה (בצדק,, אגב) שבזהות יש משהו שאין בקיום.
כבר שלושה פוסטים מדברים על אקסיומות, ועדיין לא הצגתי אותן. האקסיומות האובייקטיביסטיות הן:
· קיום – מוכר בנוסחים העבריים (שמתורגמים מיוונית ומגרמנית): "המציאות נמצאת", "הקיום קיים" ו"היש ישנו". נתגלתה על ידי פרמנידס, פילוסוף יווני שחי מעט לפני סוקרטס, כשלושה דורות לפני אריסטו.
· זהות – "א' היא א'" ושני המשפטים שנובעים ממנה (אבל לא שקולים!): "או או" ו"אין סתירה". נתגלתה על ידי אריסטו, הפילוסוף שתרם את התרומה המשמעותית ביותר לחקר המטפיסיקה
· תודעה – נתגלתה על ידי אין ראנד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
