מקרי קצה
פילוסופים אירציונליים אוהבים להשתמש בדוגמת מקרי הקצה כדי להראות שלא לכל דבר יש מהות ברורה ומובחנת.
למשל:
1. איזה גוון מבדיל בין צבע אדום וצבע כתום?
2. אם ראית עד היום רק ברבורים לבנים ולפתע נתקלת בברבור שחור, לפי איזה קריטריון היית מחליט האם לקרוא גם לו ברבור או לטבוע מונח חדש?
3. אם היית מגלה חיה בעלת גוף עכביש ויכולת מנטלית אנושית, האם זה היה אדם?
אין ראנד נותנת טיפול חלקי בלבד לבעית מקרי הקצה. לגבי הברבור השחור, למשל, היא טוענת שברבור שחור הוא ברבור משום שעצם גילוי הברבור השחור מלמד שהצבע הלבן אינו מהותי לברבורים.
הטיעון הזה מעגלי:
1. ידוע לנו שכל הברבורים הם לבנים.
2. נתגלה ברבור שחור.
3. אנו משנים את ההגדרה כך שמעתה לברבורים אין צבע ייחודי.
אחד הדברים שהאפיסטמולוגיה האובייקטיביסטית עושה (כמובן, בעקבות פרמנידס ואריסטו) זה להסביר למה העולם הוא כזה ולא אחר ולמה אנחנו נתקלים בעובדות מסוימות אבל לא באחרות. אקסיומת הקיום (לא ניתן לאמר "לא קיים" על מה שקיים, וליהפך. זו תרומתו של פרמנידס) ואקסיומת הזהות (על כל דבר שקיים ניתן לאמר עוד משהו לגבי זהותו, ובייחוד למה הוא קיים ולמה אינו חדל מלהתקיים. זו תרומתו של אריסטו) מלמדות אותנו שהמציאות היא קצת יותר מאשר אוסף עופות ביצה לבנים שנוח לאגד אותם תחת השם "ברבורים". כל הברבורים לבנים. זו עובדה. היא נכונה. אבל, למה לעצור כאן? הרבה יותר מעניין לשאול למה הם לבנים? מה עושה אותם ללבנים? איזו תכלית משרת הצבע הלבן? מה היה קורה לו לא היו לבנים? וכו'.
כמובן, אלה שאלות בביולוגיה, לא בפילוסופיה.
כלומר, התשובה לשאלות האלה תיעשה על ידי איסוף נתונים נוספים מהמציאות (= לימוד טוב יותר של הברבורים) וחשיבה מעמיקה יותר אודותם.
מה שהפילוסופיה יכולה להציע לביולוג שחוקר את הצבע הלבן של הברבורים הוא כלי עבודה (למעשה, כלי העבודה האפשרי היחיד) והוא האפיסטמולוגיה האובייקטיביסטית, על אקסיומותיה ותהליך יצירת המושגים שלה. ביולוג אובייקטיביסט פשוט יודע שאם כל מה שיש לו לאמר על צבעם הלבן של הברבורים הוא "כל הברבורים לבנים", הוא לא מדען טוב. הוא יהיה מדען טוב כשידע להסביר למה כל הברבורים לבנים (או למה יש גם ברבורים שחורים, תלוי מה יהיו מסקנות המחקר שלו).