לחם אחיד עולה היום 2.65 שקלים. היצרן (זה שהתראיין אתמול בבוקר לרדיו) טוען שהמחיר צריך להיות 4.00 שקלים, שהם 50% יותר. הממשלה מתירה לו להעלות את המחיר הקיים בפחות משבעה אחוזים.
לקורא האובייקטיביסט בוודאי לא חדש שפיקוח ממשלתי על מחיר הלחם הוא אסון בקנה מידה בולשביקי. (אצל הבלושביקים מיליוני אנשים מתו ברעב; פה הם רק הפכו לעניים מרודים.) לא חדש גם הטרמפ שתפסה ח"כ יולי תמיר (כן, שוב היא), חביבת האובייקטיביסט באשר הוא, על המאורע. שהרי, ברור לכל בר דעת שהחיים אמנם קשים, אבל למזלינו יש לנו פוליטיקאית שתחלץ אותנו מכל זה.
השאלה המעניינת באמת היא, איך נפטרים מעונשם של הפיקוח על מחיר הלחם ופוליטיקאים כדוגמת זו הנזכרת לעיל. בפני הקורא שמעוניין לשנות משהו בישראל אין הרבה אפשרויות. הפוליטיקאי הישראלי פשוט לא מכיר בקיומו של האזרח הישראלי. הוא לא צריך את האזרח, אין לו עניין בו, והשקעת תשומת לב בו עשויה לעלות לו בבזבוז משאבים חיוניים שמוטב להשקיע במקום אחר לגמרי, נניח במרכז המפלגה, איפה שמחלקים ג'ובים. הג'ובים, אגב, ממומנים בעליה השגרתית בהכנסות המדינה ממיסים (קראתי הבוקר בדה מרקר, ואפשר לקרוא את זה חודש בחודשו. אפילו ג'יימס גלזמן היה מתקנא בכאלה שיעורי צמיחה).
ג'ורג' מתארת באלגנטיות את חוסר האונים המוחלט שחש הישראלי השואף להיות אדון לעצמו כלפי המערכת הפוליטית.
"דמוקרטיה ישירה-ייצוגית לישראל" (כפתור משמאל) חושבת אחרת:
אפשר להעביר את הריבונות על המדינה מהפוליטיקאי לאזרח. זה מעשי, וזה בידיים של כל אדם שמעוניין בכך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
