משפט המציאות נתגלה על-ידי פרמנידס, פילוסוף יווני שחי דור אחד לפני סוקרטס ואפלטון (יש דיאלוג על שמו בכתבי אפלטון, שטוען שהשניים ממש נפגשו).
פרמנידס מתאר את משפט המציאות בנוסחים הבאים (אני משתמש בתרגום שקולניקוב לעברית, ספר שכשקניתי אותו עלה יותר מיום עבודה שלי ואני מחשיב לאחת הקניות המוצלחות בחיי):
"בוא איפה, אני אגיד, ואתה משתישמע דברי תשמור, מהן דרכי החקר היחידות להכרה: האחת – שהווה ואי אפשר לא להיות היא נתיב השכנוע (כי מלווה הוא לאמת); האחרת – שאיננו וחיוב הוא לא להיות, וזאת אני מורה לך שבלתי-בת-הבחנה היא מכל-וכל; כי לא תדע את אשר איננו (כי אין זה בר ביצוע) גם לא תורנו." (עמ' 198-200)
זהו משפט המציאות, שמוכר היום בנוסחים "המציאות נמצאת", "הקיום קיים" ו"היש ישנו".
פרמנידס גילה תכונות שהיום אנחנו יודעים ששייכות לאקסיומת הזהות.
1. לא ניתן לחשוב מחוץ למשפט המציאות, וכל פעולת חשיבה מגיעה למסקנה שהמציאות נמצאת. החל מאריסטו, היכולת הזו מיוחסת לאקסיומת הזהות. "...אחת היא לי כיצד אתחיל. כי לשם אגיע שוב, בחזרה" (עמ' 201)
2. א' היא א' "עצמו בתוך עצמו נשאר" (עמ' 211)
3. אין סתירה "לעולם לא יאלץ הדבר הזה: היות לא-הווים" (עמ' 206) "בני תמותה, שדבר אינם יודעים, תועים, כפולי-ראשים... עליהם היות ולא היות כהיינו-הך התקבלו" (עמ' 203) "עוד סיפור דרך אחד בלבד נותר: שהווה" (עמ' 207)
4. או-או: "ההכרעה על אודות כך היא בזה: הווה או איננו" (עמ' 209)
הגילוי של פרמנידס אינו מושלם, משום שהוא לא גילה את הסיבתיות ולא ידע לאמר דבר על מה שישנו, מלבד העובדה שהוא ישנו. רק עם גילוי אקסיומת הזהות על-ידי אריסטו, נתגלה מה שעושה את "א" ל"א" דווקא אבל לא ל"לא א". "כיצד יאבד אחר כך מה שהווה? וכיצד יתהווה? כי אם התהווה, אינו הווה, גם לא אם עתיד פעם להיות." (עמ' 210)
כבונוס, מצאתי אצל פרמנידס משהו שעד עכשיו לא שמתי לב אליו: ניסוח פרימיטיבי (וחסר) של אקסיומת המודעות (של אין ראנד): "כי אותו דבר הווה להכרה ולהוויה" (עמ' 200)
משפט המציאות הוא גירסה פרימיטיבית של אקסיומת הזהות. הוא אינו אקסיומה בפני עצמו, משום שהוא מוכל בתוך אקסיומת הזהות (והרי, אם אפשר להסביר משהו באמצעות משפט אחר, אז הוא לא אקסיומה).
היחס בין אקסיומת הזהות למשפט המציאות הוא ש"קיום" הוא תכונה של ישות. אם ניתן לזהות משהו (כלומר, ניתן לאמר עליו דבר מה) אז ניתן לאמר עליו גם שהוא קיים. מכאן, שזהות גוררת קיום.
מהכיוון השני, אמנם נכון שאם ניתן לאמר על משהו שהוא קיים, אז ניתן לאמר עליו עוד משהו (כלומר, לזהות אותו), אבל אי אפשר להבין את זה רק מתוך משפט הקיום. כדי שהמשפט לעיל יהיה נכון יש לנו צורך באקסיומת הזהות.
לכן, ביטוי תמציתי של היחס הנכון בין המשפט לאקסיומה הוא: קיום הוא תכונה, כמו כל תכונה אחרת.
בפוסטים הבאים:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
