כותרת הפוסט
מצטטת משגיא שמייחל ל"מפץ גדול" שיברא עולם טוב יותר בפוליטיקה הישראלית.
אני חושש ששגיא, אני ,ומן הסתם עוד כמה ישראלים, כבר היינו בסרט הזה.
היום, אנחנו נמצאים שוב ב-1977, רק שהפעם יש לנו סיכוי קל שבקלים ללמוד מהניסיון.
הבעיה של מדינת ישראל - לזכותו של מי שהצביע ליכוד/ד"ש ב-1977 נזקף רק חוסר ניסיון - היא שהמערכת הפוליטית שלה מנתקת בין הבוחר לשלטון.
מעידה על כך העובדה שהבוחר הישראלי שמח לאידם של פרץ/פרס/שרון/מופז/לפיד (סליחה אם שכחתי מישהו, העיתונאית אילנה דיין היתה עסוקה בשנה האחרונה באיזה מ"פ מגבעתי שלחיילים שלו לא היה אומץ לדפוק נפקדות אז הם טפלו עליו איזו שטות).
שמחה לאיד היא נחמתו של מי שלא שולט במציאות.
היא שמחתו של מי, שבמקום להפעיל את המציאות כדי להשיג את המטרות שבחר לעצמו, מוצא עצמו צופה בייאוש במציאות שאין לו כל השפעה עליה. לצערי, זה התיאור המדויק של היחס ביני לבין מה שקורה במדינת ישראל. אם הייתי עכשיו ב-1977, הייתי נוהג כשגיא, שמח לאידם של בני הזוג רבין (ששחיתותם מעלה חיוך לנוכח, נניח, ילדי ראש הממשלה שרון), וחושב שהצבעה לליכוד/ד"ש תשנה הכל.
היא לא.
וכמותה כל הצבעה לכל מפלגה ישראלית ב-2006.
מה שצריך לשנות מן היסוד זה את כל המערכת הפוליטית הישראלית.
הפוסט הזה אינו תחליף לפיגור המצטבר בכיתבת "מטפיסיקה של תכלית", פיגור שאני מקווה לסגור השבוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
