בפוסט הקודם:
אקסיומת המודעות: האדם מודע למציאות.
די בניסוח לעיל כדי להוכיח ש:
- כל המציאות נגישה לאדם
- לא ניתן לטעון שהמציאות (כולה או חלקה) לא נגישה לאדם
- אין צורך בשתי האקסיומות האחרות כדי להוכיח את האקסיומה ולסתור ניסיון להראות שהמציאות לא נגישה לאדם.
כל המציאות נגישה לאדם מהטענה "האדם מודע למציאות" נובע ש: - האדם מודע למציאות על בוריה - קיים אדם - קיימת מודעות - קיימת מציאות
הסיבה לכך שאני מבין מ"אדם מודע למציאות" את "האדם מודע למציאות על בוריה", היא שאני לא צריך להגדיר את המציאות, לכמת אותה, או לתחום אותה, כדי להבין אותה. למעשה, בין שלושת הישויות שמשתתפות באקסיומת המודעות – אדם, מודעות ומציאות – היישות שהאקסיומה מתארת בפירוט הרב ביותר היא ה"מודעות".
על האדם אנו למדים שהוא מודע למציאות. על המציאות – שהאדם מתוודע אליה על המודעות עצמה אנו למדים שלא קיימת שום מגבלה לפעולתה, שום תיחום ושום תנאי. המודעות – כלומר, פעולת ההתוודעות – לא כפופה לשום תנאי מוקדם.
כל טענה על האדם, המציאות, או המודעות, נעשית באמצעות התוודעות. כלומר, כל טענה שהיא, אודות כל דבר שהוא, היא טענה של אדם על המציאות. כל טענה שהועלתה אי פעם או תועלה אי פעם היא טענה מהסוג "אדם מסוים אומר דבר כלשהו אודות המציאות".
הטענה "אני מתוודע למציאות" היא בעצמה התוודעות למציאות.
כמותה גם הטענה "כל המציאות נגישה לאדם". הטענה הזו, למעשה, היא "קיים אדם [אני] שמתוודע למציאות [ובכך מתאפשר טיעוני] שאומר עליה [על המציאות אליה אני מתוודע] שהיא כולה ניתנת להתוודעות".
מדוע כל המציאות ניתנת להתוודעות?
משום שיתכנו שני מצבים: או שכל המציאות ניתנת להתוודעות, או שלא כולה ניתנת להתוודעות ואז חלק ממנה לא ניתן. אבל, כיצד ניתן לטעון שחלק מהמציאות לא ניתן להתוודעות?
טיעון כזה הוא מהצורה: "קיים אדם שמתוודע לחלק מהמציאות ואומר עליו שהוא לא ניתן להתוודעות".
אני הולך להפריך את הטיעון הזה בלי להשתמש בחוק הסתירה.
(ועוד: בפרק שש של IOE אין ראנד מצדיקה את אקסיומת המודעות בכך שלא ניתן לנתח או להוכיח אותה. זו הצדקה גרועה, משום האקסיומה עצמה טוענת שהכל לידיעה (ובכלל זה לניתוח).)
שימוש בחוק הסתירה אומר ש"אמרנו שהאדם מודע למציאות, לכן אי אפשר לומר אחרת". זו לא הצדקה, כי טיעון מהסוג הזה משמש פילוסופיות רבות מיני ספור, גם אירציונליות. התוקף של הטיעון הזה לא נובע מחוק הסתירה, אלא בכך שבמקרה יש לפנינו אקסיומה נכונה. לראיה, נחליף את אקסיומת המודעות בטענה כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אוקיי, אי אפשר להגיד שהוא לא ברא כי הוא כן. אבל, מה אפשר ללמוד מהטיעון הזה חוץ מכך שביהדות אקסיומה היא משפט שאסור להרהר אחריו? (מי שחושב שאני עושה אי צדק עם היהדות, צודק. אני פשוט נגעל מלפשפש ברשימות שרשמתי כשקראתי את קאנט.) לסיכום, אני מחפש טיעון חזק יותר.
הטיעון החזק יותר הולך כך: " לא ניתן לאמר שקיים אגם שמתוודע לחלק מהמציאות ואומר עליו שהוא לא ניתן להתוודעות" משום שהאמירה הזו, שהיא בעצמה פעולת התוודעות, מוסיפה אינפורמציה שלא ניתן להתעלם ממנה".
כשאני נתקל בחלק מהמציאות ומזהה אותו כבלתי ניתן להתוודעות, אני משקר לעצמי. אני תוחם תחום מסוים מהמציאות ואומר עליו "Here be dragons". זה אולי נכון, אבל לכל הפחות אני יודע על התחום הזה שיש בו דרקונים. עכשיו, מה שאני צריך לעשות, זה לחכות לפילוסוף אמיץ ממני שיילך ויספר שהדרקונים לא באמת מדברים וולשית.
כדי לסבך את המצב עוד יותר, אני רושם הערות לעצמי:
- את כל פרק המטפיסיקה ניתן לתאר על ידי כל אחת מהאקסיומות בנפרד, וליצור טרנספורמציה מלאה בין התיאורים
- שימוש בחוק הסתירה ללא חוק הזהות הוא בזוי, שכן חוק הסתירה נוסע מחוק הזהות. הביקורת על קאנט מתחילה בנקודה הזו.
בפוסטים הבאים:
- סיום הדיון באקסיומת הזהות
- עיון באקסיומת התכלית
הערות:
- על אובייקטיביות המציאות (יהיה עוד פוסט
- האנלוגיה הנכונה אינה פרמנידס-אריסטו : גלילאו-אין ראנד, אלא דקארט-אין ראנד (יהיה פוסט)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
