הייתי ילד כשהתגלתה מחלת האיידס.
השעתיים-שלוש בשבוע שביליתי בנוכחות צלחות פטרי ועקומות גדילה עשו אותי נוח להשפעת נבואות מלתוסיות לגווניהן. (שם, אגב, שמעתי לראשונה על קצב גידול אקספוננציאלי. לאושרי הרב, בלי להשתמש באינטגרלים :-)
עברו עשרים וחמש שנה.
טום הנקס לא באמת מת מאיידס, פרדי מרקורי - כן. אבל, שום דבר אחר לא הושפע מהאיידס.
המהפכה המינית לא נעצרה (אם כי האינטרנט שינה אותה לחלוטין);
האירוע הכי חושב בעולם המערבי בעשרים וחמש השנים האחרונות הוא קריסת ברית המועצות;
האירוע הכי חשוב בעולם השלישי (זה שלכאורה סובל מאיידס) הוא שמעולם לא היו שם אירועים חשובים.
נכון, יש וירוס שלאף אחד אין מושג מה עושים איתו.
נכון גם, שאף אחד לא ממש סקרן לגלות בעצמו את התרופה לאיידס.
אפילו הניסוח הקולקטיביסטי נכון: איידס לא מעניין כי אין מספיק לבנים הטרוסקסואליים שנפגעו ממנו. (אני הייתי משנה את זה ל"אנשים רציונליים", שהרי במחיר של כמה עשרות שקלים בחודש, ומעט שליטה על מה שאתה מכניס לפה, אתה מונע לחלוטין הדבקות באיידס.)
בקיצור, אפשר להפסיק לחגוג את יום האיידס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
