אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

בפוסט קודם על אקסיומת הזהות טענתי שהשוני העיקרי בין משפט הקיום של פרמנידס ("היש ישנו") לבין חוק הזהות של אריסטו ואקסיומת הזהות של אין ראנד, הוא מושג הסיבתיות. כשאנו שואלים "מהי הזהות של הישות הזאת", אנו שואלים "מה עושה אותה למה שהיא" ובנוסח הרחב ביותר: "מה הסיבה לכך שהזהות שלה היא זאת, ולא אחרת".

העובדה שכדי לקבוע את הזהות של ישות מסוימת יש לקבוע את הסיבה לכך שהזהות היא כזו ולא אחרת, מבטלת את הטיעון של הרקליטוס. הרקליטוס היה פילוסוף בן דורו של פרמנידס שטען, בפשטות, שלא ניתן לזהות שום דבר משום שהכל משתנה ואי אפשר להצביע על משהו ולאמר עליו שהוא יציב והזהות שלו קבועה. כיאה לפילוסוף יווני, הרקליטוס כתב את הפילוסופיה שלו בצורת שירה שניתנת בקלות לציטוט. אחד הציטוטים המפורסמים ביותר שלו הוא "הכל זורם" (Phanta Rei - הנה, גם אני יכול לעשות כאילו אני קורא יוונית עתיקה). השני - "אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים". שימוש במושג סיבתיות לא מתווכח על השאלה האם אכן הכל זורם, אלא שואל מהי הזרימה, ולמה היא מתרחשת. מתן תשובה לשאלה למה הזרימה מתרחשת מספק לנו הרבה יותר ידע על המציאות, מאשר הויכוח הפשוט (אך רווח, ויש אומרים: רווח דווקא משום שהוא כה פשוט) בעל שני הטיעונים: "הכל זורם" ו"לא נכון שהכל זורם".