אקסיומת התכלית מסכמת את הדיון במושגי הזהות והתודעה יחד, וקובעת:
"אדם הוא היישות היחידה שקובעת ומשיגה את תכליתה בכוחות עצמה".
לכאורה, כדי לאמר זאת, היה צורך בשני ההסברים הבאים:
- היש ישנו, לכן לכל דבר יש זהות, לכן לכל דבר יש סיבה, לכן קיימת סיבה תכליתית, לכן (א) לאדם יש תכלית ו(ב) האדם הוא היחיד שקובע תכליות, לכן האדם הוא היחיד שקובע תכליתו בעצמו.
- המציאות ניתנת לידיעה על ידי האדם, לכן לא ניתן לאמר שהמציאות ניתנת לידיעה חלקית, לכן, האדם משיג בכוחות עצמו את התכלית שקבע לעצמו
לכן, לכאורה, אקסיומת התכלית נובעת מאקסיומות הזהות והמציאות, ואינה אקסיומה בפני עצמה.
מה שעושה את אקסיומת התכלית לאקסיומה, אינו רק העובדה שלא ניתן להפריכה, כלומר לטעון "האדם לא קובע תכליתו בעצמו, לא כל שכן משיג אותה". מה שעושה אותה לאקסיומה זו העבודה שהיא מצידה מסבירה את שתי האקסיומות האחרות.
מאקסיומת התכלית לאקסיומת הזהות
ביסוד טיעון (1) "היש ישנו... לכן האדם הוא היחיד שקובע תכליתו בעצמו", נמצאים האנשים שגילו את שרשרת הטיעונים הזו (פרמנידס, אריסטו וראנד) ונמצא מי שקרא אותם, השתכנע, וטוען זאת בעצמו. כלומר, ניתן לנסח את אקסיומת הזהות כך: מכיוון שהאדם קובע תכליתו בעצמו, הרי שהאדם מזהה את עצמו ואת תכליתו, הרי שלאדם ולתכליתו יש זהות. מכיוון שהאקסיומה לא מגבילה את התכלית, הרי שלאדם ולכל דבר אחר יש זהות.
מאקסיומת התכלית לאקסיומת המציאות
טיעון (2) מלמד אותנו שכל הידע שקיים הוא ידע שיצר האדם תוך כדי פעולת ההיכרות שלו עם המציאות. העובדה ש"אדם הוא היישות היחידה שקובעת ומשיגה את תכליתה בכוחות עצמה" לא ניתנת להפרכה. יתרה מזאת, לא ניתן לתאר את המציאות ואת האדם בלי להשתמש בה. כלומר, מכיוון שהאדם קובע ומשיג תכליתו בעצמו, יש לו יכולת לא מוגבלת להתוודע למציאות ולפעול בה.
שלושת האקסיומות יחד מכוננות את משפט היסוד של הפילוסופיה. [על כך בפוסט הבא]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
