היום נכנעו שרי הליכוד לדרישת נתניהו;
ביום ראשון השבוע, התרפס נתניהו בפני שרי הליכוד שפרשו לקדימה.
כשהמלחמה היא בתוך הבית - הוא גבר; עשהיא בחוץ - כניעה היא החלופה המועדפת.
מדינת ישראל גרועה מול איומים חיצוניים;
עם זאת, היא ששה אלי קרב כל אימת שהיא צריכה לתקוף את אזרחיה שלה (ממש כמו מי שחווה את הסזון לפני שישים שנה, גם אני מקווה שההנתקות היתה הפעם האחרונה שזה קורה).
מישהו יכול להסביר לי איך גוף שנרתע, מבוהל ומפוחד מול צל צילו של איום חיצוני, שש אלי קרב כשהוא חושב שניצב מולו איום פנימי?
האם ניתן, גם בלי להשיב על השאלה לעיל, להפוך מוג לב לגיבור, בהזזה פעוטה של הגבול שעובר בין "פנים" ו"חוץ"? האם התייחסות לפלסטינים כאל בני דודינו תכריע, בשעה טובה ומוצלחת, את "מלחמת ששת השנים (שם זמני)"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
