אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

בלוגרים שאני אוהב מתנצלים על כך שהם כותבים גם על דברים שלא קשורים ישירות למלחמה, ומפתחים טיעון שנשמע בערך כך (אני לא מקשר, כי איחדתי כאן כמה פוסטים שקראתי ובעצמי פיתחתי וחידדתי את הטיעון בעד אסקפיזם):
1. אני יודע/ת שיש מלחמה ויש אנשים שמשלמים עליה בסדר היום שלהם ואפילו בחייהם
2. עדיין, גדול עלי להרגיש את כל מה שאני רוצה להרגיש עבורם
3. חוץ מזה, שיש לי חיים משלי
4. לכן, המלחמה לא בעדיפות ראשונה אצלי
מעבר לעובדה שניסחתי את הטיעון שלהם כך שאני מסכים איתו לחלוטין (חוכמה גדולה באמת), אני רוצה להבהיר שהעובדה שמשהו מתרחש (המלחמה) ואני לא חושב שהוא נוגע לי, אין משמעותה שאני בורח מהמציאות, אלא שהמציאות היא זו שרודפת אחרי.
אלה שני דברים שונים.
קל להראות את זה לגבי המלחמה בפלסטינים ובחיזבאללה/סוריה/אירן אבל זה נכון לגבי כל מלחמה: את הפלסטינים כבר ניצחנו. פעמיים. את המחבלים בלבנון כבר ניצחנו פעם אחת. הן לפלסטינים והן לחיזבאללה ויתרנו פעם אחר פעם אחר פעם עד שניתן לומר שהמלחמה שפרצה לפני שבוע וחצי היתה צפויה. היא היתה צפויה בהיקף האבידות האזרחיות שבה, בהיקף שיבוש החיים האזרחיים בישראל (כמעט כתבתי "שלנו", אני בעצמי עדיין נופל בפח הזה), היא צפויה במשך הזמן שתארך והיא צפויה בהשפעה שלה על החיים בישראל בשנים הקרובות (רמז: פרוץ המלחמה באוקטובר 2000 ומפולת היי-טק במרץ 2001).
מי שמסב את כל תשומת ליבו למלחמה הנוכחית עשה את זה מן הסתם כבר יותר מפעם אחת בעבר. חזקה עליו שהוא אדם טוב שרוצה שלמלחמה הזו יהיה סוף טוב. הוא מתקומם נגד התוצאות העגומות של המלחמה עד כה (כולל שני הנופלים בקרב במרון א-ראס אתמול. תנו דעתכם לכך שיצא לי לירות על מחבלים שם כבר לפני עשרים שנה. מי הטמבל שנתן להם לחזור לשם?). אני מציע להיות פחות אמפטים כלפי מדינת ישראל ולהקדיש קצת יותר תשומת לב לשאלה איך עושים שזו תהיה המלחמה האחרונה, למשל, איך לגרום לכך שהפלסטינים וחיזבאללה יגמרו כמו יפן הקיסרית וגרמניה הנאצית.
עד שזה יקרה, אני לחלוטין בעד אסקפיזם.