הייתי בגזרה שכללה את בית חנון, בית להיה ומחנה-פליטים ג'יבליה. השתחררתי ב-1988, בעיצומה של האינתיפדה הראשונה והמילואים היו איזה שנה וחצי אחר כך. היה שקט. מאוד. עד כדי כך שקט שלקראת סוף המילואים שלי המ"פ החליט שלא יתכן שנעבור חמישה שבועות בלי להרוג אף אחד, אז הוא והסמ"פ הלכו ועשו איזה תרגיל מלוכלך שלא היה ברור לחלוטין האם הוא לגמרי חוקי. מכיוון שלא היה ברור, הם עשו אותו בעצמם. התוצאה היתה מבוקש פלסטיני אחד עם כדור פלסטיק בראש. הוא היה מבוקש והיה בסדר גמור להרוג אותו, רק שהם ירו את הפלסטיק אל הראש ומטווח קצר מדי שהיו אסורים על פי חוק (כי בטווח הזה מי שחוטף את הכדור מת), אז הסמ"פ עף מהצבא ואנחנו הועברנו לגיזרה יותר חמה.
את המילואים של השנה הבאה עשינו בגזרה רגועה - רפיח. היה שקט שם באותם ימים. במשך חודש שלם לא קרה כלום. ממש כלום. אני חתמתי לראשונה בחיי על M-16 קצר והייתי נרגש מהדיוק שלו. כדי להפיג את השעמום התאמנתי בירי על חרדונים. המוצב היה עתיר שקי חול כך שלא היה חשש שמא אפגע משהו. החיילים שהיו איתי היו זקנים (= בגיל 30 כשאני בן 23) כך שהיריות לא ממש העירו אותם. סיכמתי איתם שאני לא יורה בלילה ולא בשנת הצהרים והתאמנתי עד שהגעתי לפגיעה בחרדון מ-15 מטר. אני מדבר על כוונות חרירית ולהבית. לא היה לי מושג שיש דבר כזה טריג'יקון (אם בגלל היה כבר בצבא).
בינתיים המשפט של הסמ"פ התקדם והגדוד כולו עף מפיקוד דרום. את התעסוקה של השנה הבאה עשינו בחלחול-חברון. זה היה כמה חודשים לפני הבחירות של 1992. בתחילת התעסוקה אמר לנו סמח"ט חברון שהאינתיפדה נגמרה, אנחנו ניצחנו, ושנרגיש חופשי לעשות ככל העולה על רוחנו. כמובן שכולם פחדו שילכו בעקבות הסמ"פ, כך שלא עשינו כלום. כל כך לא עשינו כלום שבסוף היה צריך להביא צוות של דובדבן שיהרוג חמישה מבוקשים בחברון (בשכונה שמעל צומת הזכוכית - שכחתי איך קוראים לה).
כבר אי אפשר היה לסמוך עלינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
