| |
אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית
שטייניץ, תוריד מיסים |
כינוי:
אבי בן: 57
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
בין אוסלו לפרוץ המלחמה ב-2000
התחלפו אצלנו מג"ד ומ"פ. אני כמובן לא יודע להגיד האם ההחלפה הכפולה קשורה להתנהגות המ"פ הקודם, אבל אני יודע להגיד שהצמד החדש הרס את הגדוד ואת הפלוגה. אתה בא לאימון בצאלים ולא מקבל ארוחת צהרים וערב. גם לא מנות קרב. אין לך מושג מה היחסים בין רס"ר המטבח למ"פ מפקדה ולמג"ד, אבל אתה מתחיל לא להופיע יותר לאימונים. אתה מגיע לתעסוקה ורואה שזקני הפלוגה דופקים את הצעירים ביציאות. אין לך מושג למה המ"פ לא מוריד כאפה לפקיד הפלוגתי, אבל אתה מתחיל לא להגיע גם לתע"מ.
במחי שני מינויים, הגדוד נהרס.
קצת לפני שפרצה המלחמה באוקטובר 2000 התחלף מג"ד ומינה את אחד המ"מים למ"פ. מכיוון שכבר הכרנו אותו כמה שנים, נתנו לו להבריא את הפלוגה. אני עוד זוכר את הויכוחים בפורום באורט (שקדם לבלוג הזה) בהם הטפתי לעזרה לצבא לנצח את המלחמה. כן, אני מודה. אני אוהב את האח הגדול קצת יותר ממה שהייתי רוצה. אחד הביטויים לאהבה הזו - ולכך שב-2000 באמת האמנתי שאנחנו ננצח במלחמה - היה שהלכתי לקורס קליעה. בהתנדבות.
ערב אחד במהלך הקורס, ישבנו באיזה מטווח בצאלים וחיכינו שיירד החושך, נעשה את מטווח הלילה וניסע לישון בבית. אכלנו, וסיפרנו סיפורי-מילואים (סקס, למי שתוהה).
מישהו שהיה באזרחות בלש במשטרה, סיפר שבקורס בילוש מלמדים אותם טכניקה לעיקוב אחר סוחרי סמים. הוא פירט את הטכניקה (לא משהו שאי אפשר לחשוב עליו לבד, אל חשש) וסיפר שהם בעיקר תופסים זוגות בוגדים. כשהם מבצעים מעקב במשך שבוע שלם באותו המקום, הם מתחילים להכיר את הזוגות האלה. הוא סיפר, אנחנו צחקנו, חלק נאנחו והוא הוסיף שעכשיו כל אחד מאיתנו יודע לפי הצחוקים והאנחות מה מצב הזוגיות בבית של כל אחד מאיתנו. הערב ירד,
ירינו מה שהיינו צריכים, התפעלנו שוב מהרובה המדויק, עשינו כבוד למג"ד ולמ"פ שנסעו באמצע השבוע עד לצאלים כדי לבקר אותנו, ונסענו הביתה.
למחרת, שוב מטווח יום, שוב מחכים שיהיה ערב, שוב מספרים סיפורים.
הפעם עולה איזה כוכב ומספר את הסיפור של אתמול, מילה במילה, כאילו הוא קרה לו עצמו. אני לא פסיכולוג ואין לי מושג איך קוראים למה שקרה כאן. אבל, שלושה חודשים אחר כך, במחסום ארז בצפון רצועת עזה, הוא עשה את זה.
עכשיו תחשבו איזה כיף זה לחכות שהוא יחליף אותך בשמירה, יחזור מהבית כדי שאתה תוכל לצאת, או לסמוך עליו שיחפה עליך כשאתה עושה משהו, הממ, שמצריך שמישהו ישמור על הגב שלך.
זו היתה התעסוקה הראשונה שלנו אחרי אוקטובר 2000. עשרה חודשים אחר כך היה "חומת מגן".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
