ארבע בבוקר, עדיין חושך. לבושים באיפודים קרמיים וחבושים בקסדות אנחנו נוסעים בשני ג'יפים ממוגנים אל היעד שלנו. מזג האויר מעולה בשביל חודש יולי. שילוב של הגובה בו אנחנו נמצאים, האויר הצלול והשעה המוקדמת. אנחנו חולפים על פני הריסות היישובים גנים וכדים ומגיעים בערך למקום שבו היה בסיס הטירונים בזק. לא לקחתי איתי מצלמה למילואים האלה. האיפוד הקרמי המסורבל יכול לרסק כל דבר שנכנס לפאוצ'ים שלו, ולא מצאתי בג'יפ מקום אחר שיהיה מספיק מרופד עבור המצלמה. חבל. הנוף עוצר נשימה. האויר הצלול והנוף ההררי מאפשרים לראות למרחקים.
אנחנו שוב מתמקמים מתחת לאיזה עץ זית וצופים על הג'יפ השני שפורס מחסום באיזו צומת שמחברת שני כבישים שיש עליהם תעבורה של אנשים שהאינטרסים שלנו לא חופפים לאלה שלהם.
לילה לפני שהגעתי לקו הם הטמינו מטען מספר מטרים מהצומת. המטען לא התפוצץ אבל הג'יפ של המ"פ שלי ראה את המפעילים שלו בורחים (המטען מופעל באמצעות חוטי חשמל, כמו בסרטים על מלחמת העולם השניה המפעיל נמצא הכי רחוק שהוא יכול משם, כדי שאי אפשר יהיה לירות עליו ומצד שני יוכל לדייק בהפעלה ולפוצץ אותו קרוב ככל שניתן לרכב שעובר).
"פעם, היינו יודעים מה לעשות במקרה כזה" אומר מישהו מאיתנו.
"כן" עונה לו
המש"ק שיום למחרת ביקש שלא אדווח על איזה ירי שביצעתי."הם היו מניחים מטען, היינו באים, פורקים ממשאית מגדל שמירה, גדר תיל, אוהל אחד עשרה וחמישה חיילים. בדרך כלל זה היה מספיק".
"וואלה" עונה לו המש"ק הפטפטן.
"אני חושב שכדי לעשות את זה כמו שצריך, צריך להביא לפה שני יישובים אזרחיים ובסיס טירונים אחד" הוא מכון עצמו לתכלית מסוימת ואפילו אני כבר מבין מה הוא אומר.
המש"ק צוחק.
"אתה מבין?" הוא ממשיך. "אם לא היינו מפרקים את גנים, כדים ובזק, לא היינו חוטפים את המטען אתמול בלילה".
"אבל לא חטפנו אותו" אני מעיר, בטיפשות.
"חכה" הוא אומר. "את זה תגיד כשתשתחרר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
