בשנה של חומת מגן עשיתי פעמיים מילואים באותה הגיזרה. זו אותה גיזרה של צפון-רצועת עזה שאני מכיר כבר עשרים שנה. בשתי הפעמים לא עשינו כלום וכמובן ששמחתי לשמוע שמפרקים את הגדוד שלנו בשנה שלאחר מכן. מחצית מהפלוגה שלי השתחררה ומחצית אחרת שלה הצטרפה לפלוגת חרמ"ש אחרת שנמצאת בגדוד טנקים אחר. אותי לא שיחררו באופן רישמי אבל אני החלטתי שהיה לי די והותר ובתעסוקה של השנה שעברה הוצאתי ולת"ם בלי להניד עפעף. הולת"ם הלך יד ביד עם טלפון שקיבלתי מהמ"מ שלי באוקטובר האחרון. הוא טילפן מצאלים, בשבוע של אימון שכלל לא קראו לי אליו. הסיבה היחידה שלא זרקתי את ציוד המילואים שלי היתה שהוא כולל תד"ל שגנבתי עוד בסדיר, חרמונית שאבא שלי קנה לי לפני איזה עשר שנים ומעיל דגמ"ח (כולל ביטנה) שגנבתי בחומת מגן.
רק שלפני חודשיים קיבלתי צו לתעסוקה מבצעית.
מעולם לא ביקרתי בפלוגה החדשה שלי, לא נכחתי באף אימון ואף תעסוקה והכרתי למעשה רק מחצית מהחיילים והמפקדים. טילפנתי למ"מ שלי והוא שלח אותי למ"פ. המ"פ - שלא הכיר אותי כלל - אמר שאין מצב שהוא משחרר אותי, שאשמח שכבר שלוש וחצי שנים לא עשיתי מילואים ושאפנה שלושה וחצי שבועות ביומן שלי. הגשתי ולת"ם כמובן, אבל קיבלתי הנחה של שבוע אחד בלבד. הסידור שקיבלתי היה שלושה ימי אימונים, שבוע וחצי בבית, ושבועיים נוספים בקו עצמו. ("קו" - המקום שבו עושים את התעסוקה המבצעית עצמה, בניגוד לאימון שמתרחש בתוך הארץ).
האימון היה סבבה. באמת. יצאתי קצת מהמזגן והפלואורוסנטים, יריתי המון, התרגלתי מחדש לרובה הקליעה שלי, לראשונה בחיי יכולתי לומר לשתי מדריכות שסכום גילאיהן קטן מהגיל שלי, הכרתי חברים חדשים וחזרתי הביתה שמח וטוב לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
