כינוי:
אבי בן: 57
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
שכחתי בכלל מהמילואים שלי
אם בשבוע הראשון הייתי פציפיסט אוהב אדם שלא יורה באזרחים סתם כי הם ערבים, בתחילת השבוע השני השתנה אצלי משהו. כפי שרואים במפה (שני פוסטים לאחור), בתחתית הגזרה שלנו נמצא כפר בשם זביבדה. הבעיה בכפר הזה זה שאין לו כביש עוקף (אני רושם "טנגנציאל" ולא "נתיבי איילון" כדי להזכיר לעצמי מדינה שהתחייבתי לנסוע אליה השנה, כבר יש כסף בצד, רק שעוד לא עשיתי את זה), כך שחייבים לעבור דרכו, או לנסוע בעיקוף מאוד ארוך.
יום אחד קמנו קצת מאוחר, אז כן נסענו דרכו. שש בבוקר, וכבר קיבלנו אבנים. אבנים-אבנים. בפעם הראשונה שזרקו עלי אבנים, באינתיפדה הראשונה, אבן היתה יכולה לפגוע במגן פנים מפרספקס שהיה מחובר לקסדה, ואפילו לא הייתי מרגיש אותה.
הפעם, הם זרקו שברי בלוקים מגגות, הישר לתוך ג'יפים שנסעו נניח על 40 קמ"ש. עושה הרבה רעש, ומצליח לשבור חלון ממוגן אם פוגעים בו.
העניין הוא שהיה אסור לירות על זורקי האבנים. אלה כבר לא אזרחים תמימים שלא שמרו מרחק בכביש, או התקרבו אליך "בטעות". אלה אנשים שאשכרה היו מתים להוריד לך את הבלוק הזה בראש.
היה אסור לירות עליהם וחטפנו לא מעט אבנים (אבל חזרנו לתוך הכפר שוב ושוב לפחות כדי להראות להם שאנחנו לא בורחים מהם), אז חיפשתי לאן לתעל את האגרסיה.
זה יהיה טיפה ארוך:
לילה אחד עשינו מארב רכוב, שלא היה יותר מדי יעיל. לא הדלקנו בו סיגריות אבל לא הפגנו יותר מדי חיילות וכמובן לא תפסנו כלום.
ערב למחרת יצאנו לסיור רגלי שהיה צריך להכנס לחושך בתקוה למשוך אלינו אנשים שמותר ורצוי להרוג אותם. יש כמובן חשיבות לפעולה כזו כי היא מראה לאויב כמה בטחון יש לך בחיילות שלך.
עדיין, מדובר בפעולה יוצאת דופן למילואימניקים, אז במסדר היציאה המג"ד בא להגיד לנו שלום. הוא בא אלי ושואל: למה אתה עם כוונת לילה (לרובה יש טלסקופ ליום ומגביר אור כוכבים ללילה. לא משהו מתוחכם במיוחד. מאה-מאתיים דולר בחנויות בארה"ב). אני אומר לו שלקחת שתי כוונות זה לא חכם כי זו שלא תהיה על הרובה בוודאי תישבר וממילא אפשר להתשמש בכוונת הלילה גם ביום.
הוא אומר לי: וואלה?
אני מוציא מחסנית, בודק את הרובה ונותן לו להסתכל.
הוא מחזיר לי את הרובה ולא אומר כלום.
אני: חבל שאתה לא מכיר את הנשק של החיילים שלך.
הוא לא עונה.
אבל למחרת נפגשנו שוב.
זה היה ביום רביעי לפני שבועיים, היום של חטיפת שני החיילים בקו זרעית, ושבעת ההרוגים בניסיון החילוץ הכושל שלהם.
אני כבר שבוע בקו, הגדוד - כבר שבועיים.
בבוקר של אותו היום, ישבתי על הטראסה החביבה עלי ודיברתי עם הסטודנט למשפטים עליו דיברתי כבר. הנוף שם יפהפה, היה קריר (גובה 450 מטר בלי לחות ובלי זיהום אויר. טוסקנה), הייתי מאוהב. אנחנו מדברים על העבודה שלו, זו שאי אפשר לכתוב עליה יותר מדי אבל עושה אותו לחייל מצוין.
עולה מולנו בקשר המג"ד: איפה אתם?
אני נותן לו נ.צ. (צומת כביש ושני שבילים סלולים) 200 מ' מאיתנו. ליד הצומת נמצא ג'יפ שלנו שפרס מחסום, אנחנו, כאמור, מוסוים. מילא לא היה מוצא אותנו, הוא לא מצא את הג'יפ שעל הכביש.
אני מדריך אותו לשם, הוא נמצא אצלם איזה רבע שעה ונוסע אלינו. נוסע עד איפה שהג'יפ שלנו, ויורד ברגל בטראסות. אנחנו מכונים אותו בדיבור והוא מגיע אלינו, עם הקסדה והאיפוד הקרמי והכל. חם לו והוא מתנשף.
בדרך אלינו, המשפטן אומר שהוא כבר נתקל בו השבוע, שהמג"ד הולך לשאול אותי למה אני לא מגולח (היה לי זקן-מילואים בן שבוע). לפחות יש לך גומיות, הוא מסכם בחיוך.
אני, כצפוי, מוריד את הגומיות. מגדי"ם כאלה זה הלחם והחמאה שלי. הרבה שבתות נשארתי בסדיר בגלל חוכמות כאלה. באחת מהן אפילו הכרתי מישהי, והיינו יחד לא מעט זמן.
הוא מדבר ככה קצת לא יפה:
למה הנשק לא עלי (זה רובה צלפים אני צריך אותו זמין);
למה אני בלי קסדה (זו תצפית);
מה אני עושה אם קורה כך וכך (אני מדקלם מה שצריך לדקלם);
מה אני עושה במקרה של חטיפת חייל (הוא מתעקש שאירה אל הרכב הבורח ואשתדל לא לפגוע בחייל החטוף; מר חיילות נקרע מצחוק; אני מסביר שאין מצב שמשלוש מאות מטר, וכו').
המג"ד מתבאס שאנחנו מגחכים אז הוא עובר לגומיות שלי.
אני לא עונה אז הוא שוגה ועובר לטיעון מופשט ואומר משהו כמו: משמעת מנהלתית היא תנאי למשמעת מבצעית.
אני עונה: הרי הראיתי לך שאתה לא מבין יותר מדי במבצעיות ואין ויכוח על כך שאתה יותר ממושמע ממני מנהלתית. לשם הדגשה אני מחזיר את שולי המכנסיים לגומיות.
המג"ד: חמודי, אנחנו נשים אותך בש.ג. ונפקח עליך שבע עיניים. (במילים האלה ממש)
אני, שכידוע כבר לא בן 18: אין לך יותר מדי צלפים, אתה בטח יודע בעצמך. אה, ותודה על המחמאה.
המג"ד ממלמל משהו: תקבע ראיון איתי, אני רוצה לשמוע יותר על הגישה שלך. אחר כך הוא הולך.
מזל שבנוסף למר חיילות 2006 היה שם עוד איזה מש"ק ותיק מהפלוגה. הם פשוט נקרעו ואחר כך היו אחראים להעברה תקינה של הידע שזה עתה נרכש.
כשחזרנו מהמשימה הזו אחר הצהרים, כל הפלוגה כבר ידעה על זה ובגדוד היו כבר אנשים שאני לא מכיר שהצביעו עלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
