הנקודה השניה שעלתה בדיון שפתחתי בפוסט הקודם היא שכשאזרח בור בענייני צבא מגלה עד כמה המצב קשה הוא נתפס לייאוש. לכן, כדי לא להיתפס לייאוש, עולה שאלה האם עדיף להיות לא מודע.
הנושא נדון הבוקר היטב גם כאן.
הפתרון המיידי הוא: ברור שעדיף להיות מודע למצב הקשה של צה"ל גם אם זה אומר להיות מיואש. כי המודעות - למרות הייאוש - עשויה לעזור לשפר את המצב הקשה ובסופו של דבר להיות פחות מיואש.
העניין הוא, שכדי להביא את צה"ל למצב פחות מייאש, צריך להזיז מדינה של שבעה מיליון אנשים (סליחה אם לא ספרתי מישהו שהח"כ שלו קרא השבוע לשר הבטחון בשם "פשיסט"). אני מקבל ייאוש שנובע מהצורך להזיז אנשים אחרים לקבל את דעתך. לדעתי האישית זה הקושי הגדול מכולם, אבל אולי זו רק דעתי הסובייקטיבית.
הידיעה שזה הפתרון הנכון לא בהכרח מביאה לתוצאות מיידיות. (בין הקמת יח' 101 לניצחון הנאה בששת הימים חלפו 14 שנים). זה קצת הרבה זמן להגיד לעצמך "נכון, המצב עכשיו מייאש, אבל עוד 13 שנים ו-11 חודשים יהיה בסדר".
אני בעד:
- הצבת מטרות קטנות, קרובות בזמן וקלות להשגה (בעברית: baby steps) שיכניסו פרופורציות וישמרו על אוירה חיובית - מינורית ככל שתהיה - קבועה.
- העברת המטרות ככל שניתן מהרמה הלאומית/ציבורית/ תלויה בזרים לרמה האישית. אולי זו הסיבה שעשיתי מילואים בכזו עליצות בשנים האחרונות: לפחות נהניתי ברמה האישית והרגשתי שאני עושה משהו. (מה שמזכיר לי שנשאר לכתוב עוד פוסט אחד אחרון על המילואים.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
